ביקורת מוזיקה: על The Electric Lady, אלבומה השני של ז׳אנל מונה

JANELLE-MONAE-ELECTRIC-LADY-e1376434058729ג'אנל מונה (Janelle Monae) שיחררה לפני קצת יותר משלוש שנים את The ArchAndroid, אלבום הבכורה שלה, אחרי שני מיני-אלבומים שזכו לתהודה מצומצמת. לא נגזים אם נאמר שמדובר באחד האלבומים הגדולים ביותר של השנים האחרונות, אם לא של המאה ה21 עד עכשיו: מדובר בשבעים דקות מהממות של רית'ם אנד בלוז, פופ, פסיכדליה, סול, פאנק ואפילו מוזיקה קלאסית, עם ליריקה יפה, הפקה מהממת וקולה עוצר הנשימה של מונה. לכן אפשר להבין את הציפיות הגבוהות מאלבומה השני באורך מלא, The Electric Lady – שמתברר להיות אלבום נהדר, כמובן, גם אם לא מופתי כמו קודמו.

האלבום הזה מהווה את החלקים הרביעי והחמישי בפרויקט הקונספט בן שבעת החלקים שלה "מטרופוליס", אשר התחיל באי-פי השני. מונה מנהלת אלטר אגו באופן גאוני ומושקע ברמות מעוורות – בקצרה, היא אנדרואיד (רובוט אנושי) שבא מהעתיד כדי להציל את החברה המעוותת של המטרופוליס, בה העשירים חיים חיי פאר מתקדמים והעניים מתנהלים מתחת לאדמה ונסחרים כעבדים – לא נלאה אתכם בכל הפרטים, רק נאמר שאם זה מעניין אתכם, תוכלו למצוא לא מעט מידע ברשת.

בכל מקרה, מה שהכי מעניין פה היא המוזיקה. גם פה אי אפשר לרשום אכזבה: מונה שומרת על הסטרנדרטים הגבוהים שהציבה באלבומה הראשון עם סאונד מושקע, אווירה מכשפת וכמובן ביצועים ווקאלים מדהימים. Dance Apocalyptic הוא אחד השירים הכיפיים ביותר שקיימים, וקשה לדמיין מאזין שלא ימצא חן בעיניו; Q.U.E.E.N הגרובי ממכר ברמות; Sally Ride מכשף; והרשימה נמשכת. אמנם לא כל שיר כאן מושלם – קדחת הדיסקו של Ghetto Woman מעצבנת למדי, לדוגמה – אבל כמכלול מדובר באלבום מהקוצע וסינמטי שפשוט נשמע גדול.

אז ממשבר האלבום השני היא לא סבלה, אבל אי אפשר להכחיש ש"הגברת החשמלית" לא מגיע לגבהים של קודמו. ככה זה, אנחנו מניחים, אחרי יצירת מופת שכזו כל דבר יישמע פחות זוהר, ועדיין, מונה הנהדרת לא באמת מסוגלת לאכזב.

המאמר פורסם במעריב לנוער בדצמבר 2013.



כתיבת תגובה