ביקורת מוזיקה: נלי שוב פופי מדי באלבומו החדש M.O.

Nelly_M_Oבאלבומו החדש והשביעי במספר חוזר הראפר נלי (Nelly) לעשות את מה שהוא הכי טוב בו: מוזיקת היפ-הופ ורית'ם אנד בלוז בתיבול דומיננטי של פופ. מאז אלבום הבכורה המצוין שלו, Country Grammar שיצא בשנת 2000, הוא הספיק לנפק לא מעט להיטים שכבשו את המקומות הראשונים במצעדים נחשבים (ובראשם מצעד הבילבורד האמריקאי, כמובן), ולשתף פעולה עם אמנים שונים, ביניהם קלי רולנד, ג'סטין טימברלייק וסיינט לונאטיקס. מאז הסאונד שלו התפתח באופן מתון כדי לשמור על עדכניות: נלי אף פעם לא הביא חומר חדשני במיוחד, אבל הוא בהחלט התקדם עם השנים והתאים את עצמו לרוח התקופה.

וכך, באופן מצחיק למדי בהתחשב בדיבור על רוח התקופה, האלבום נפתח עם הסינגל השני ממנו Get Like Me, בו מתארחים שני תותחים כבדים במיוחד שנראה שהופיעו בלפחות מחצית משירי המיינסטרים של 2013: ניקי מינאז' ופארל ויליאמס הבלתי נמנעים. אבל חובה להודות שעם כל כמה שהם נחרשים קשות מדובר בצמד מוכשרים, והשילוב שלהם עם נלי הוליד את אחד משירי ההיפ-הופ הממכרים של השנה (למרות שיכל היה לזכות למיקסינג קצת יותר מפרגן, מהפן הטכני), ברמה של Country Grammar, הלהיט שפרסם אותו מההתחלה.

מה שהפך את Get Like Me למוצלח ומגניב כל כך היה דווקא סאונד של שירי היפ-הופ כמו פעם, והמרכיב הזה עושה גם את השיר השלישי באלבום, Rick James בו מתארח T.I. בהמשך הסאונד הזה נזנח, לדאבוננו, לטובת הפקה יותר מודרנית. M.O. (קיצור לModus Operandi, ביטוי לטיני שמשמעותו הדרך הייחודית שבו אדם מסוים עושה דברים או הסטייל שלו) מכיל כמה שירים טובים בהחלט, אבל נגיעות מיינסטרים כבדות מדי הופכות אותו לאלבום פופ יותר מאשר אלבום היפ-הופ, וחבל, כי זה התחום שבו נלי הכי טוב. וכך אנו נאלצים להמליץ עליו לאוהבי הפופ דווקא, ולא למעריצי ההיפ-הופ.

המאמר פורסם במעריב לנוער בדצמבר 2013.



כתיבת תגובה