דנה לינקוורניק, שים, יונתן פררה: שלוש המלצות על אלבומי בכורה ישראלים

דנה-ליקוורניק-ברבור דנה ליקוורניק – "ברבור"

אלבום הבכורה של דנה ליקרווניק עלול להיראות ישראלי בקטע לא מקצועי לפני שמתחילים לשמוע אותו, אבל הרושם הזה מתפוגג כבר כשמתחיל להתנגן "כן רוצה", הרצועה הפותחת של אלבום הבכורה שלה "ברבור". ליקוורניק, בוגרת להקה צבאית ובית הספר למוזיקה "רימון", קיבלה מענק יצירה מאקו"ם כיוצרת צעירה ומבטיחה, ואלבום הבכורה שלה פורע את ההבטחה, גם אם את הפרסום שמגיע לה היא עוד לא קיבלה. את שיריה היפים כתבה בעצמה במשך השנים, ועל ההפקה המוזיקלית (כמו גם על המיקסינג והמאסטרינג) אחראי יוסי פיין, שהפיק אלבומים, בין השאר, לשבק ס' ולדג נחש.

"ברבור" מורכב משמונה שירים, חציים הראשון בעברית והשני באנגלית. אין לאלבום הזה "סאונד של חו"ל", מחמאה נפוצה במחוזותינו: העטיפה שלו, טעויות האיות בחוברת במילות השירים הכתובים באנגלית, המבטא היפה אך המקומי. אבל זה לגמרי בסדר; זה אלבום ישראלי איכותי שלא מתבייש בישראליות שלו, והיא לא מפריעה לו להיות מעולה. חגיגה גרובית של רית'ם אנד בלוז, פופ וסול. כיף גדול.

 

שים ריברבאונד"Riverbound" – Shim

שמרית עובדיה צריכה לקבל צל"ש מיוחד על מקוריות בעבודה עם שם הלידה ליצירת שם הבמה: שים. אבל יפה יותר משמה היא המוזיקה שלה: Riberbound, אלבום בכורתה, הוא אוסף של תשעה שירים (שמונה ועוד אחד בונוס) המציעים פולק-קאנטרי-רוק יפהפה וקומוניקטיבי. הוא נפתח עם הכינור המרענן של I Hate to See You Go הנוגע, מקבל קצב ב"ריברבאונד", השיר השני, וממשיך עד הסוף מבלי לאבד תנופה. במוזיקה של שים, אשר כתבה בעצמה את שיריה היפהפיים ואף הגדילה לעשות והפיקה אותם בעצמה, יש משהו פשוט ספוג באהבה אמיתית למוזיקה, מרכיב קסם שהופך מוזיקה לכובשת, גם אם היא מעבר לז'אנר שהוא כוס התה שלכם. וזה דווקא לא מרמז שהאלבום נשמע חובבני: נדגיש שההפקה שלו מקצועית ואיכותית. כשמאזינים לRiverbound חושבים שהוא מתאים לעונה מסוימת, אבל אז מבינים שהוא אלבום מקסים שמתאים לכל עונה, וגם החורף הוא זמן מצוין להתענג עליו.

 

יונתן פררהיונתן פררה – "יונתן פררה"

לעומת שתי הנשים שברשימה, יונתן פררה מפגין את הרוך הגדול ביותר, בעיקר דרך קולו הכן, שלא מנסה להיות קשוח בכוח, אלא בעיקר להעביר את הטקסטים האישיים והרגשיים שלו באפקטיביות הגבוהה ביותר. יש בהם משהו מאוד עירוני – מאוד תל אביבי, ליתר דיוק. משהו נוגע אבל קצת צ'יזי, מעניין אבל קצת יומרני. הטקסטים המאוזנים הם המוצלחים ביותר – "פנים", לדוגמה, שמציע מטאפורה אחת פשוטה אך טובה, ודווקא מתפספס על רקע הפקה והגשה רגישות במקום קשוחות. שאר ההפקות, לעומת זאת, עליהן אמון איל ישי, מוצלחות ביותר: אווירתיות, יפהפיות וצלולות (לפחות כשלא מעורב בעניין פסנתר מיותר). מדובר באי-פי בכורה נעים אך לא מושלם שבהחלט מעורר סקרנות לאלבום המלא שכבר נמצא בתהליכי עבודה.



כתיבת תגובה