ביקורת מוזיקה: או-לנד ממשיכה לכתוב פופ מבריק בWish Bone

oh-land-wishbone-album-artworkנאנה אולנד פברישס, או בשם הבמה המקוצר שלה Oh Land, עברה דרך ארוכה עד שפרצה לסצנת הפופ ב2011 עם אלבומה השני הנקרא על שמה. היא נולדה להורים מוזיקאים ממשפחה דנית משכילה ועבת שורשים, והתקדמה בפיתוח קריירת בלט עד שפריצת דיסק ושבר בעמוד השדרה קטעו אותה באיבה. שבורה פיזית ורוחנית היא פנתה אל עבר המוזיקה, ושחררה ב2008 את Fauna, אלבום בכורה אקספרימנטלי אותו כתבה, הלחינה והפיקה בעצמה. למרות שהאלבום הזה, שכיום הפך לנדיר, הוא קשה למדי לעיכול, יש בו ניצוץ מבריק שאי אפשר לטעות בו. ב2010 עברה לניו-יורק ושינתה את הכיוון המוזיקלי לפופ, מוכיחה שאפשר לעשות פופ מתוק, מצוין ואיכותי. כעת היא משחררת לעולם את אלבומה השלישי, Wish Bone, שממשיך את הקו הפופי אבל מנסה למזוג אליו גם את הסאונד המוזר והמשונה של האלבום הראשון.

בשמיעה ראשונה לא נשמע שזה עובד. הדבר שהכי צורם לאוזן הוא ההפקה: החדות והדיוק שריגשו כל כך באלבום הראשון נשמעים פה לא במקומם. דרושות כמה האזנות לאלבום כדי להבין את היופי שלו ולגלות שהוא לגמרי מתגמל את המאמץ.

הדבר הבולט ביותר במוזיקה של או לנד הוא הכתיבה: נאנה היא כותבת שירים מחוננת ומרגשת שכמעט גולשת לפואטיקה. באלבום הזה היא מחליטה להתמקד במוזר, במביך ובלא ברור, ומגישה טקסטים מהפנטים על נשיות פמיניסטית, המרדף אחרי האושר, בעיות חברתיות – ואהבה, כמובן. מה שלא מושלם באלבום הזה הוא דווקא הביצוע בפועל: או לנד ניחנה בקול יפהפה (וגם במראה חיצוני יפהפה, אגב), אבל משהו בהפקה ובהגשה לא מאפשר למאזין להתחבר למלוא עומקם של הרגשות שבשירים בהאזנות הראשונות, למרות שמי שהפיק את האלבום הוא דייב סיטק שעבד גם עם היה-יה-יז, TV On the Radio וסנטיגולד. למרבה המזל, הטקסטים המבריקים מצליחים לחפות על כך ולהפוך את האלבום לאחת מיצירות הפופ הבולטות של השנה למרות הכול.

המאמר פורסם במעריב לנוער בפברואר 2014. 



כתיבת תגובה