ביקורת מוזיקה: G I R L, אלבומו השני של פארל ויליאמס הבלתי נמנע

pharrell_girl_hq_498_498[1]לכל אורכן ורוחבן של 2013 ו2014, היכן שלא תסתכלו, תראו שם את פארל ויליאמס (Pharrel Williams). אך הבחור האולטרה מוכשר הזה, שעוד מעט חוגג 41 אביבים אך נראה בדיוק אותו הדבר מאז גיל 20 בערך, נמצא בסביבה כבר הרבה מאוד זמן. הוא מתפקד כחלק מהצמד "הנפטונז" עם צ'אד הוגו עוד מ1992; תשע שנים לאחר מכן הקימו השניים עם המוזיקאי שי היילי את הלהקה N.E.R.D; ולאורך כל הזמן הזה הוא גם הפיק שירים נוספים לעצמו ולמיטב האמנים תוך שימוש בשמו שלו. בקיצור, הבנאדם חתום על הרבה מאוד שירים, והמקומות הראשונים במצעדים הנחשבים ביותר לא זרים לו. אל מול העובדות האלה, היותו של G I R L אלבום האולפן השני בלבד שלו כאמן סולו נראית ממש מפתיעה.

"גירל" מגיע אלינו בתזמון מעולה, בלשון המעטה. למרות שפארל נמצא בסביבה כבר הרבה זמן, פרסומו כאמן שעומד בקדמת הבמה גדל רק לפני שנה, עם צאת השיר Get Lucky של דאפט פאנק בו התארח, שלא צריך להסביר לכם לאיזה להיט הוא הפך. מאז הוא הופיע בחצי מלהיטי המצעדים, אבל לא תשמעו אף אחד אומר שנמאס ממנו – כי כל דבר שהוא נוגע בו עולה ליגה בשנייה שזה קורה.

בהתאם, "גירל" הוא אלבום פופ גרובי עם השפעות סול ופאנק מגניבות לחלוטין. למרות שפה ושם צצים לאירוחים קטנים אמנים אנונימיים כמו ג'סטין טימברלייק, מיילי סיירוס ודאפט פאנק, את מרכז הבמה תופס כמובן פארל עצמו, ונדמה שזה המקום הטבעי לו. בשיריו אלה הוא עוסק בנושא מרכזי אחד אותו בוודאי כבר ניחשתם: נשים. מסקנותיו? יחסיו שלו עם נשים סבוכים (Blurred Lined, למשל, אל מול שירי הערצה כלפיהן), אך אין ספק שהן מופלות בחברה – ואת זה צריך לתקן. מדובר באלבום פופ מרקיד, כיפי ואופטימי – ולא ציפינו למשהו אחר ממנו.

המאמר התפרסם במעריב לנוער במרץ 2014.



כתיבת תגובה