ביקורת מוזיקה: דילון סגפנית ומרגשת עד העצם בThe Unknown

דילוןבמהלך העבודה על The Unknown, האלבום החדש שלה (והשני במספר), ביקשה דילון (26) להתבודד ולהרחיק ממנה כל אדם שאינו הכרחי לחלוטין לצורך ההקלטות. זה לא מפני שהיא דיווה; זה מפני שמספיק כואב לה לחטט בפצעים מדממים ולפתוח את עצמה כשהמיקרופון פועל גם בלי שיהיו שם אנשים נוספים שיצפו בזה.

כבר אלבום הבכורה המצוין שלה מ2011, This Silence Kills – שהתפרסם בכל מיני מדינות דווקא לא בזכות הסינגלים שיצאו ממנו, אלא בזכות השיר הפשוט והנוגע Thirteen Thirtyfive – הדגים יפה את הסגנון של דילון ואת היכולת שלה להיחשף לחלוטין במוזיקה שלה. השילוב הייחודי, הפשוט והמינימליסטי אך המרגש, של פסנתר ונגיעות של כלים אקוסטיים לצד רעשים אלקטרוניים – בתוספת עם הקול הפגיע שלה, כמובן – גרם למאזין להרגיש כאילו הוא מחבק אישה שפשטה מעצמה את העור, מגע שהוא מנחם רק קצת פחות מהמידה בה הוא כואב. "הלא-ידוע" לוקח את מה שהיא עשתה שם ומחדד אותו: הפסנתר תופס מקום מרכזי יותר, הרעשים האלקטרוניים הצטמצמו לכדי באסים או קיקים אלקטוניים פשוטים, וכל קישוט או תחכום הופשטו ליצירת סאונד עירום וסגפני.

בהתאם, מן הסתם, זה לא אלבום מאוד קומוניקטיבי, ולא סביר שתאהבו אותו כבר בשמיעה ראשונה – גם כי הוא מינימליסטי, וגם כי בימינו גוש ענק, רוטט וכואב של רגש כמו האלבום הזה מעורר בנו רתיעה אינסטינקטיבית. ובכלל, אנחנו שכחנו מה זה מוזיקה עצובה באמת (רמז: זה לא עצב יפה, נקי, מהוקצע ובטונים גבוהים כמו של אדל, אלא שבירה מוחלטת, חפירה אל תוך הבשר החשוף, כריעה בזחילה לנסות ולהעביר את התחושות דרך הצלילים). אבל עם השמיעות, ובעיקר לאחר קריאת הליריקה העשירה והמרשימה (דילון היא גרמניה ממוצא ברזילאי, אך היא כותבת באנגלית), היא תמצא מקום בלב שלכם, ותרגש אתכם עד העצם.

The Unknown / Dillon. המאמר התפרסם במעריב לנוער במאי 2014.



כתיבת תגובה