ביקורת מוזיקה: ג׳ון ניומן ממצה את עצמו כבר באלבום הבכורה Tribute

טריביואחת מפריצות השנה הבולטות של 2013 היא ג'ון ניומן (23), הזמר הבריטי שגם אם שמו לא מצלצל לכם מוכר, אין מצב שלא שמעתם את קולו בLove Me Again, הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, אשר הפך ללהיט ענק ונחרש קשות בתחנות הרדיו עד עצם היום הזה. לאלבום הבכורה המדובר קוראים Tribute – אך אל דאגה, לא מדובר באלבום קאברים או מחווה, אלא באוסף של אחד עשר שירים מקוריים אותם כתב ואף הפיק. החדשות הטובות הן שאם גם אתם התאהבתם בLove Me Again, "טריביוט" יספק לכם עוד הרבה מאותו החומר; החדשות הרעות הן שגם אם החומר טוב, מחזור של אותם הרעיונות לאורך אלבום שלם הוא מתכון בטוח להרהורי פרישה מהאזנה רציפה ואף לשעמום, במיוחד אם מדובר באורך הוגן של ארבעים וחמש דקות.

בגיל ארבע עשרה ניומן התחיל ללמוד לנגן בגיטרה ולשיר, ומעט לאחר מכן כבר התחיל להפיק את המוזיקה שלו בעצמו; בהמשך תקלט והפיק רצועות האוס, אך מאז הסגנון שלו השתנה, ורמת ההפקה, יש לשער, עלתה. האלבום הזה הוא תוצר בשל מאוד, מאורגן ובוגר. הליריקה, אשר עוסקת באהבה על האספקטים השונים שלה, מהודקת; ההפקות מקצועיות; יכולותיו הווקאליות של ניומן מנוצלות היטב, והאפקטים שהושמו על קולו הם בדיוק במידה ולא מוגזמים. הסאונד שלו, בדומה לזה של סי לו גרין, משלב סול ופופ עם הרבה כלים חיים, ונשמע מרענן ומעודכן. אבל יש בחבילה הזאת משהו כל כך בשל שהיא הופכת לבשל מדי. יש לניומן שירים טובים, אפילו טובים מאוד – Easy, למשל, או הסינגל השני Cheating – אבל בשלב כלשהו אי אפשר להתחמק מההרגשה שהוא מתחיל לחזור על עצמו ושהשירים נעשים יותר מדי דומים אחד לשני. גם אם עכשיו זה עובד, הקסם של הטריק הזה ייפוג מהר מאוד.



כתיבת תגובה