ביקורת מוזיקה: The New Classic, אלבום הבכורה של איגי אזליה

iggy-the-new-classicאחרי מיליון דחיות עלה החשש שזה לעולם לא יקרה, אבל הנה זה קורה: The New Classic, אלבום הבכורה של איגי אזליה, משתחרר סוף סוף. דרך ארוכה עשתה איגי מאז שברחה מביתה שבעיירת היפים מוכה באמצע שום מקום באוסטרליה אל אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והיא בת 16 בלבד, בלי כסף בכלל ובלי מכרים בארץ החדשה מלבד נער אחד שצ'וטטה איתו ברשת. יש לה שאיפות שונות עכשיו: ימי המיקסטייפים חלפו. "דה ניו קלאסיק" הוא אלבום אולפן שלם, מהוקצע, מופק לעילא, שמכוון לקהל יעד רחב בהרבה: לא אוהבי היפ-הופ שמחפשים חומרים חדשים וטובים ברשת, אלא MTV, תחנות הרדיו השונות והמקומות הראשונים במצעדים – כלומר, אתם, לא משנה מי אתם ומה הטעם שלכם. איגי רוצה להיות כוכבת.

ויש לזה צדדים טובים וצדדים רעים. מצד אחד, היא שרה רק ראפ לאורך כל האלבום, כמו שהבטיחה. איגי היא ראפרית מעולה, נעימה לאוזן אך עצבנית כשצריך, בעלת פלואו מטורף ויכולת להגיע למהירויות מסחררות. אך עכשיו תשמעו אותה מפגינה את כישוריה לא על רקע הפקות היפ-הופ מלוכלכות, אלא על הפקות מיליון דולר עם "השפעות כבדות מאוד", נקרא לזה, מהפופ ומהדאנס. באלו שילוו אותה כבר מצעדיה הראשונים זה מעלה רגשות אמביוולנטים: מצד אחד, שמחה בשבילה. היא עבדה קשה בשביל זה, והתהילה הזו מגיעה לה. מצד שני, זו לא אותה האיגי שהכרנו ואהבנו. היא אמנם לא שוכחת מאיפה היא באה, והיא לא התמסחרה לגמרי – בטח שלא כנגד רצונה – אבל זו איגי שונה, פופית, מיינסטרימית. השירים החדשים שלה טובים, אבל הם לא דומים לקודמים.

דו הערכיות הזו ממשיכה:  באלבום איגי לא מרפרפת עוד על נושאים שברומו של עולם כמו בPu$$y, או על האמצעים לקנות את כל מה שהיא רוצה כמו בMurda Bizness. היא מספרת את הסיפור שלה, וזה מרהיב ומרגש. Work, למשל, השיר הכי טוב באלבום והכי טוב שלה בכלל, הוא דוגמה נדירה להשגת איזון מופלא: מצד אחד הוא מספר את הסיפור שלה בראפ עצבני, ומצד שני יש לו הפקה פופית – אבל הוא כנראה שיר הראפ-פופ האלקטרוני הטוב ביותר של ראפרית אישה, או ראפרית בכלל. אבל, למשל, מה הקטע של רצועת הסיום Fuck Love, בה היא שרה שהיא מבכרת את הכסף והיהלומים על פני האהבה? בשביל מה, ועוד שמדובר בראפרית בוגרת ומחושבת כמוה, שגם התייחסה לאהבה בחומריה הקודמים באופן בוגר הרבה יותר? שירי מועדונים שמורים לנו להזיז את התחת (Bounce) אנחנו עוד יכולים לסבול ואפילו ליהנות מהם, וגם את האגו העצום שלה עוד אפשר לבלוע (Goddess, השם מדבר בעד עצמו), אבל שירים כאלה נמצאים שם סתם כדי שתוכל לומר עם שחרור האלבום הבא שהוא הרבה יותר בוגר.

מצד שלישי, רוב שירי האלבום, כאמור, הם באמת לא רעים, בין אם הם פופיים יותר או פחות. 100 מגניב לגמרי; Black Widow (עם ריטה אורה) נשמע כמו שיר ההמשך לDark Horse של קייטי פרי; Goddess מפואר; וישנו כמובן Fancy, ה-להיט שלה בהא הידיעה עם צ'רלי XCX המלכה, שזכה לקליפ מגניב לגמרי בהשראת קלולס שנחרש בMTV. "דה ניו קלאסיק" הוא פופי מדי כמו שציפינו שיהיה, אך הרבה יותר טוב משחששנו. בכל מקרה, אם היא תחליט לנטוש את הפופ ולהתלכלך קצת באלבום הבא – זה יעשה לה רק טוב.

המאמר פורסם במעריב לנוער ביוני 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה