ביקורת מוזיקה: קליס חוזרת למוטב עם אלבומה החדש ומעורר התיאבון Food

kelis-foodשלא תבינו אותנו לא נכון; אנחנו לגמרי בעד שאמנים ינסו כיוונים מוזיקלים חדשים כל הזמן, ירעננו את היצירה שלהם וינסו להמציא את עצמם מחדש. גם אם לא תמיד זה עובד, אפשר לסלוח להם, כי העיקר הכוונה. אבל אם יש אמנים מסוימים שהם כל כך טובים בתחום ז'אנרים מסוים, עד שהמעבר שלהם אל ז'אנר אחר – אהמ, אלקטרוניקה מיינסטרימית – הוא בזבוז, זה באמת חבל. אחרי שכריסטינה אגילרה, לדוגמה, הגיעה לשיא ההיסטרי של הקריירה המוזיקלית שלה עם Back to Basics המופתי, היא עברה לאלקטרוני כדי לנסות ולהמשיך לשמור על פופולאריות והפכה לעוד זמרת זניחה. כשקליס (35) ניסתה את מזלה בדאנס האלקטרוני עם Flesh Tone ב2010 זה לא היה נורא באותה המידה – למעשה, זה היה די חביב – אבל כששומעים שהיא חוזרת אל הסול והרית'ם אנד בלוז באלבומה החדש והשישי במספר Food, אשר מגיע אלינו ארבע שנים לאחר קודמו, מדובר בידיעה שיש בה רק שמחה.

"אוכל" (כבר בשם היא קנתה אותנו) הוא האלבום הרגוע והשקט ביותר בקריירה של קליס; זה לא שהוא לא קצבי – יש בו רגעים ממש פאנקיים – אבל לא תמצאו כאן משהו שיזכיר את הצרחות של Caught Out There. בבירור, היא מרגישה כאן הרבה יותר בנוח מאשר באלבומה הקודם, וגם אם היא לא מגיעה לשיאים ווקאליים גבוהים במיוחד, נעים לשמוע אותה באזור הטבעי שלה. גם ההפקות האלקטרוניות של המפיק האמריקאי המצוין דייב סיטק (אותו שמענו לאחרונה בהפקות לסנטיגולד, היה יה יז ואו-לנד) מהודקות אך רעננות; הגיטרות וכלי המיתר יפים והולמים במיוחד את הסאונד הכללי ואת הסגנון של קליס, וכמעט אי אפשר לזהות שהשירים לא הופקו עם כלים חיים (אלא עם סמפולים). מדובר באלבום יפה, מרגיע, נעים וקומוניקטיבי, שפשוט כיף להאזין לו.

Kelis – Food. הביקורת פורסמה במעריב לנוער ביוני 2014.



כתיבת תגובה