ביקורת מוזיקה: לנה דל ריי עדיין אוהבת לסבול באלבומה השני Ultraviolence

Lana-Del-Rey-Ultraviolence-cover-artworkיש אנשים שפשוט אוהבים לסבול. אם הם סובלים מהפרעה נפשית או סתם מאוהבים בפוזת האמן המיוסר, את זה אנחנו לא יודעים, אבל מה שבטוח זה שגם כשיש להם את כל הסיבות להרגיש טוב, הם עדיין נהנים להרגיש רע. אין ספק שלנה דל ריי, או בשמה האמיתי אליזבת' וולרידג' גראנט (28), היא אחת מהאנשים האלה. אחרי ילדות ונעורים בעייתיים שכללו התמכרות לאלכוהול והתבגרות הרחק מההורים, ושנים רבות של מאבק לפרוץ לעולם המוזיקה, דל ריי סוף סוף עשתה את זה עם Born to Die, אלבום הפריצה המצוין שלה מ2012. בזכות רמיקסים (או חסדי האל), חודשים לאחר יציאתו האלבום זכה גם להערכתו של הקהל המיינסטרימי ולא רק של חובבי האלטרנטיב, ולנה הפכה לאחד השמות החמים במוזיקה. אבל היא עדיין מעונה.

Ultraviolence, אלבומה החדש (בהפקתו של דן אוברך מהבלק קיז), מתהדר בסאונד מאוד לנה-אי, אך עדיין שונה מקודמו: את קדמת הבמה תופסות הגיטרות במקום הכינורות, קולה של לנה עמוס בריוורב בקטע מטורף, והליריקה די ממוקדת מטרה בשרטוט דיוקן אחר מאשר ב"נולדה למות": לא הנערה הפרועה והרומנטיקנית, אלא "האישה האחרת". התמה הזו מסתכמת הכי טוב ברצועת הסיום, קאבר לשירה של נינה סימון The Other Woman: המאהבת מהצד שתמיד חולמים עליה, הדמות המעניינת שנמצאת תמיד בצד הפריים, בצל הגבר שלה, במודעות מוטלת בספק בכך שהיא דמות אומללה שמבלה את חייה לבד.

מעונה ומתמסכן אפילו, נכון – אבל עדיין מדובר באלבום יוצא מן הכלל. הוא נפתח עם שש פצצות אדירות אחת אחרי השנייה, ואז קצת מוריד הילוך אבל עדיין שומר על רמות גבוהות של יופי, עדינות וכאב: השירים כתובים טוב, ההוקים ממכרים, והאווירה המלנכולית בולעת אותך בשלמותך. כשמקשיבים לשירים הטובים ביותר באלבום, כמו הסינגלים West Coast או Brooklyn Baby, אי אפשר שלא להיסחף ולחלום בהקיץ על חיים סוערים כמו המתוארים בהם, גם אם הם רוויי סבל. כולנו רוצים שהחיים שלנו יהיו מעניינים יותר, אבל בינתיים אפשר להתנחם באלבומים חולמניים ומצוינים כמו זה.

המאמר התפרסם במעריב לנוער ביולי 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה