ביקורת מוזיקה: פסקול ״החבובות 2: מבוקשות״ ממשיך את הכיף

החבובותלסרטי החבובות החדשים ישנם שלושה נשקים עיקריים: הראשון – מודעות עצמית ושבירת הקיר הרביעי; השני – הומור אינטנסיבי; והשלישי – הופעות אורח מרובות ברמה בלתי סבירה בעליל. כל השלושה האלה מצליחים לשרוד את המעבר מהקולנוע אל המוזיקה ולהתבלט גם בפסקול של סרט ההמשך לסרט החבובות מלפני שלוש שנים, אשר רץ כעת באקרנים.

כמו בקודמו, גם בסרט הזה הדמויות פוצחות באופן ספונטני בשירים תיאוריים וסיפוריים המתקשרים לעלילה, וגם בו נתרמו קולות מצוות השחקנים בני האדם ומ(המדבבים של) החבובות. כל השירים האלה – כולל מעברונים קצרים ביניהם, קטעי הדיאלוג הקצרים שמופיעים בסרט רגע לפני שפוצחים בשירה – התאגדו יחד לדיסק אחד באורך מפתיע למדי של יותר מחמישים דקות (זה היה חתיכת מיוזיקל, מסתבר).

הביקורות החמיאו מאוד לפסקול של הסרט הקודם, לעומת הנוכחי, שהתקבל בהתלהבות פחות יותר. אז נכון, ככלל אצבע, סרטי ההמשך וכל הנלווים להם פחות טובים מהמקור – והחבובות אפילו מתייחסות לזה באופן מפורש בתחילת הסרט (ובשיר הראשון בדיסק), כנראה כדי לנטרל ביקורת מצד הצופים, ככל שזה עשוי להצליח. אבל הפסקול הנוכחי דווקא מעולה, לא נופל מקודמו – ואפילו עולה עליו. אלו לא שירים אמיתיים כמו ב"לשבור את הקרח", למשל, שיכולים לתפקד כשירים עצמאיים; הם מלווים בהרבה הערות ביניים, קריאות ושורות מתוך הסרט, מספרים סיפור באופן שמקדם את העלילה ומבוצעים באופן מוגזם לחלוטין, מתוך כוונות הומוריסטיות. ועדיין, כיף להקשיב לזה גם בלי הסרט. The Big House בביצועה של טינה פיי כיפי כמו שיר אמיתי; Interrogation Song, בו נציג האינטרפול חוקר את החבובות, פשוט גאוני; וקולות הרקע הלא קשורים של I'll Get You What You Want קורעים מצחוק. יש אפילו קאבר הזוי של מיס פיגי למקרנה (?). וההפקה, אין צורך לציין, מצטיינת במקצועיותה אך שומרת על תיאטרליות הומוריסטית. בקיצור, אם אתם אוהבים את החבובות, מדובר בכיף גדול.



כתיבת תגובה