ביקורת מוזיקה: ג׳ק ווייט מאכזב עם Lazaretto, אלבום הסולו השני שלו

Lazaretto3כשג'ק ווייט (39) הוציא את אלבום הבכורה שלו Blunderbuss, הייתה לו כבר קריירה מוזיקלית ענפה מאחוריו כמפיק מוזיקלי וכחבר במספר להקות, הבולטת ביותר מתוכן היא כמובן הווייט סטרייפס, הצמד המוזיקלי שלו עם (כעת גרושתו) מג ווייט. זה היה אלבום נהדר. הוא היה הרבה פחות רוקיסטי וכאסחיסטי מעבודתו הקודמת: לצד הרוק אפשר למצוא בו גם בלוז, קאנטרי ואפילו פולק. הפסנתר היפהפה שבו תפס מקום דומיננטי להפתיע, הטקסטים היו טובים מאוד והמלודיות היו מתוחכמות ושמרו על המאזין מלא בעניין גם כשהשירים פחות עבדו. כעת, שנתיים לאחר מכן, הוא מוציא את אלבום הסולו השני שלו, Lazaretto (איטלקית: בית חולים למצורעים), ובו הוא עושה את אותו הדבר בדיוק – אבל פחות טוב.

גם כשהשירים לא מוצלחים, המוזיקה של ווייט תמיד נשמעת מלאת תשוקה, כך שהוא לא באמת צריך גימיקים שיווקיים כדי להפוך אותה למעניינת (הסינגל המוביל מהאלבום, ושיר הנושא, זכה בשיא גינס לשיר ששוחרר במהירות הגדולה ביותר אי פעם: הזמן שעבר משהוקלט ועד שהויניל שלו יצא הוא קצת פחות מארבע שעות). הצלילים מדויקים בצלילותם או בעמעומם, ההבנה שלו את המוזיקה משתקפת במלודיות שהוא מחבר, ובכלל, ווייט הוא פרפקציוניסט במידה כזו שאי אפשר לצפות ממנו להוציא משהו שהוא כשלון גמור ובלתי שמיע, לא רק ברמת האלבום אלא גם ברמת השיר הבודד.

אבל מה לעשות, "לאזארטו" פשוט לא עובד כמו קודמו. הפסנתר היפהפה והחד עדיין נמצא כאן, ותופס מקום דומיננטי להפתיע – ועדיין מאוד מרענן לשמוע פסנתר בשירי רוק, או, בכלל, מחוץ להקשר העדין-והמרגש-אה-לה-אדל או לרמיקסים זולים למועדונים. גם המנגינות שמנוגנות עליו עדיין ראויות להערכה במורכבותן – אבל בקטע שכבר מתחיל להתיש. העדרם של קטעים רוקיסטיים אמיתיים מורגש (בקודם היה לפחות את Sixteen Saltines), וחבל; הדבר הכי קרוב לכך שיש כאן הוא הרצועה האינסטרומנטלית High Ball Stepper, אבל היא לא מרגישה סוחפת ופרועה כמו שום דבר של הווייט סטרייפס. הטקסטים לא מספיק טובים אף הם, וההגשה של ווייט ממש לא הולכת איתם כמו שצריך: Alone In My Home, למשל, הוא כנראה השיר העצוב ביותר באלבום, אבל ווייט שר אותו באותה הנימה של שאר האלבום כאילו הוא כתוב בשפה זרה. וככל שמתקדמים בין השירים אל עבר הסוף, הם הופכים טובים פחות ופחות.

לא מדובר באלבום רע, והדבר הכי גרוע שהאזנה לו יכולה לעשות היא טיפה לשעמם אתכם לקראת הסוף – בטח לא משהו שיאלץ אתכם לטרוח ולקום וללחוץ על כפתור ההפסק. אבל הוא פשוט לא טוב מספיק, בהשוואה לקודמו בפרט וליצירתו של ווייט בכלל.

Lazaretto / Jack White. גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה במעריב לנוער ביולי 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה