ביקורת מוזיקה: פלומה פיית׳ חוזרת למוטב עם A Perfect Contradiction

פאלומה פיית' (32), האישה והצפצפה, ידועה בנטייתה לדרמטיות סטייל לנה דל ריי (רק בגרסה יותר גרובית). ב2009 שחררה את אלבום הבכורה שלה Do You Want the Truth Or Somthing Beautiful?, שהיה מצוין באופן יוצא דופן והכיל כמה וכמה שירים שפשוט נשמעים כמו קלאסיקה משמיעה ראשונה, כמו ניו יורק או Smoke & Mirrors. אלבומה השני Fall to Grace (דרמטית, אמרנו לכם) ניסה ללכת לכיוון קצת שונה יותר: אנחנו מתים על מוזיקה אלקטרונית, אבל הפועל המתאים להשתלבות נגיעות האלקטרוניקה במוזיקה של פיית' הוא דווקא "להזדהם". התוצאה הייתה מתקתקה ומשעממת, והעלתה את החשש שפלומה גמרה את הסוס. אך אל חשש: מסתבר שזה רק היה משבר האלבום השני, כי באלבומה השלישי A Perfect Contradiction היא חוזרת למוטב – ובגדול.

בתור התחלה, האלקטרוניקה נוקתה לחלוטין; היא גם ככה לא הלמה את הקול של פאלומה או את המוזיקה שלה. במקום זאת, נלקחו הרית'ם אנד בלוז, הסול והפופ של האלבום הראשון, כלי המיתר קוצצו מעט ובמקומם הועלו התופים על מרכז הבמה. כפועל יוצא מכך, כמויות הדרמה – הו! – ירדו, ואפשר להאזין לשירים בכיף יותר קליל ופחות רציני.

אבל פעם דרמה קווין, תמיד דרמה קווין, והסיבה העיקרית לכך נעוצה בקולה המדהים של פאלומה. המילה הראשונה לתיאורו היא כמובן "גבוה", והוא אולי לא כוס התה של כולם, אבל הוא מלא הבעה באופן נפלא. ו"סתירה מושלמת" מגלה שהוא גם הולך יופי עם מקצבים גרוביים: כל השירים כאן כיפיים ומרקידים, וההאזנה לאלבום כמכלול היא מסיבה ולא מטלה. בולטת במיוחד הרצועה הפותחת Can't Rely On You (שהופקה – מה אתם יודעים – על ידי פארל ויליאמס), שמחזירה את פאלומה לימים הנהדרים של אלבומה הראשון – ומחזירה את התקווה לימים נהדרים נוספים גם עכשיו ובעתיד.

A Perfect Contradiction / Paloma Faith, המאמר פורסם במעריב לנוער בספטמבר 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה