מי העז לקרוא לה פופ? על I Never Learn, אלבומה השלישי של ליקה לי

ליקהנתחיל מהסוף: ליקה לי (28, Lykke Li) היא אחת המוזיקאיות הכואבות, המרגשות והנוגעות ביותר החיות כיום. זו הצהרה מפוצצת, אבל היא נתמכת על בסיס קטן אך איתן – Wounded Rhymes, אלבומה השני אשר יצא ב2011. שלוש שנים לפניו יצא אלבום הבכורה המצוין שלה Youth Novels, ושלוש שנים אחריו יוצא כעת אלבומה השלישי I Never Learn; כל אחד שונה ומעולה בדרכו שלו, אבל "חרוזים פצועים" הוא יצירת מופת בלתי מעורערת, אוסף מושלם של עשרה שירים מושלמים שהעיף לנו את הראש עוד בפעם הראשונה ששמענו אותו. האלבום הזה הוא חוויה שלא שוכחים ויצירה שאם יש צדק, תיזכר לדורות. קול של פעם בדור.

I Never Learn ממשיך את מגמת המשפכים ההפוכים בדיסקוגרפיה של לי: מצד אחד, הגיוון הסגנוני שבתוך כל אחד מאלבומיה מצטמצם, ומצד שני, המרחבים שכל אחד משרטט הולכים ונעשים רחבי ידיים יותר ויותר. (מעניין לציין, אפוא, שבכולם עבדה עם אותו המפיק: ביורן יטלינג המחונן.) בהקשר זה אי אפשר להתעלם מההשפעה של התפתחות דרמטית אחת על הקריירה של לי: I Follow Rivers, ובעיקר הרמיקס שעשה לו המג'ישן, הפך ללהיט, ופתאום התרוממו כמה ראשים חצופים בMTV ובמגזיני מוזיקה שהעיזו לכנות אותה "כוכבת פופ". ליקה, לפחות באופן מודע, בחיים לא תתן לדברים כאלה להשפיע עליה; ובכל מקרה, עוצמת הרגשות שהיא מעבירה בשיריה וזיהומי הפצעים הפתוחים שלה לעולם יהיו קיצוניים מדי בשביל עולם הפופ. ובכל זאת, נשמע שבאלבומה החדש היא לוקחת פחות סיכונים: השירים מאוד דומים אחד לשני בסאונד שלהם, וכל אחד מהם נשמע גדול ואוצר פוטנציאל להיות להיט. ההמנוניות המפתיעה ועמוסת הריוורב הזאת אמנם מחליקה מעט את החספוס של לי, אבל אולי דווקא תעזור למאזינים נוספים לגלות את הפלא הזה של המוזיקה שלה. היא תצטרך להתאמץ הרבה יותר כדי לאכזב אותנו.

המאמר התפרסם במעריב לנוער באוקטובר 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה