ביקורת מוזיקה: ג׳סי ג׳יי חוזרת לשגרה עם אלבומה השלישי Sweet Talker

ג׳סיאלבומה השלישי של ג'סי ג'יי (26) נפתח במגמת שיפור – בהצתה מאוחרת אמנם, אבל שיפור – אפילו עוד לפני שהוא מתחיל להתנגן: סוף סוף היא ויתרה על העטיפות המורכבות מקלוז-אפים מפחידים על הפנים העצבניות שלה בשילוב מוטיביים חייתים (כלב דלמטי באלבום הראשון וברווזה עצבנית בשני), והלכה על עטיפה סטנדרטית ויפה המציגה לראווה את גזרתה החטובה והמפוטשפת. המגמה הזו ממשיכה כשהאלבום מתחיל להתנגן, עם שלושת השירים הטובים ביותר שבו, הבאים אחד אחרי השני: Ain't Been Done האגרסיבי יחסית, Burnin' Up הכיפי בו מתארח הרפאר 2 צ'יינז ושיר הנושא המדבק. לאחריהם מגיע הלהיט המדבק והמעצבן Bang Bang עם אריאנה גרנדה וניקי מינאז', ואז חוזרים לשגרה עם מספר לא מצומצם של שירי פופ סטנדרטיים ומשעממים.

ג'סי, כמו לא מעט זמרים, היא קול גדול (גם אם מעט מעצבן בפורמט של אלבום אולפן באורך מלא) שמחפש שירים טובים, ופשוט לא מוצא. האלבום הראשון שלה הורכב מכמה שירים מצוינים וכמה משעממים להחריד, אלבומה השני היה חסר טעם לחלוטין, והשלישי לא מכיל אסונות כלשהם, הוא פשוט סטנדרטי כל כך שקשה לזכור ממנו שירים ספציפיים – ונשמע אחיד בשעמומו, באופן מפתיע בהתחשב במבחר המפיקים שאחראים על האלבום. זה לא שהיא לא יכולה – שלושת השירים הראשונים, כאמור, מצוינים – היא פשוט לא מתאמצת מספיק חזק. כשהיא פרצה עם סרטון היוטיוב הלהיטי שלה, בו היא שרה למצלמה את שירה Mama Knows Best, התלהבנו ממנה כי יש לה קול שנשמע מצוין גם בלי שום אפקטים, אבל משהו צריך לעמוד מאחוריו ולתמוך בו כדי להרים שיר מוצלח, שלא לדבר על אלבום שלם. וקטלוג שלם של מפיקים לא שווה כלום אם הוא מניב רק שלושה שירים טובים.

Sweet Talker / Jessie J, המאמר התפרסם במעריב לנוער בנובמבר 2014. 



כתיבת תגובה