ביקורת מוזיקה: טיילור סוויפט קוראת לילד בשמו באלבומה החדש 1989

טיילורבאלבומה החמישי החליטה טיילור סוויפט (25) להפסיק לנסות להסוות את העובדה שהיא כוכבת פופ תחת ז'אנרים כמו קאנטרי או פולק ופשוט לקרוא לילד בשמו. בשמונה השנים שעברו מאז הוציאה את אלבום הבכורה שלה ביססה את עצמה סוויפט כאחת מכוכבות הפופ הגדולות ביותר של התקופה, עם להיטים אינספור ועדות מעריצים שלמות. היא לא פרצה דרך בשום מובן שהוא, אבל תמיד סיפקה את השיר הכיף של התקופה; היא לא כותבת על סקס ומועדונים, אבל כן מכבסת בחוץ את הכביסה המלוכלכת של חיי האהבה הסוערים שלה; היא לא עושה טוורקינג ובכלל, שומרת על צניעות מפתיעה, אבל סטייל הברבי המתותקתק להדהים שלה לא מצליח להסתיר את היותה רזה על סף האנורקטית. הילדה הטובה של הפופ שנוח מאוד לאהוב, אפשר לומר.

הסאונד של 1989 שונה לחלוטין מזה של הסינגל הראשון והאולטרה-כיפי שיצא ממנו, Shake It Off: מקור ההשראה של סוויפט לאלבום הוא הפופ של העשור בו נולדה, מה שאומר שהכי הרבה כלים חיים שתשמעו כאן תהיה גיטרה קיטשית, כי הכלי השולט הוא הסינתיסייזר. גולת הכותרת של צי מפיקי העל שגויסו לאלבום הוא מקס מרטין, שאמנם הוא לא ממש נאמן לאמן מסוים (הוא אחראי על חצי מהלהיטים של השנים האחרונות) אבל הוא בהחלט מכונת להיטים משומנת. כמעט כל שיר כאן נשמע כמו סינגל בפוטנציה, וחלקם באמת מעולים, כמו Bad Blood, רגע השיא של האלבום, שיר זועם יחסית שלפי ההשערות נכתב על הקולגה הבוגדת (?) קייטי פרי, או Style המצוין, שנכתב על – נחשו – הארי סטיילס. חלק מהשירים הפחות מוצלחים מחופים בהפקה מגניבה, אבל האמת היא שלמרות ש1989 נשמע כמו אוסף להיטים, בפועל מספר השירים הטובים באמת בו מאוד מצומצם, וחלק מהם נשמעים ממש מועתקים (Blank Space, שנבחר משום מה להיות הסינגל השני, נשמע כמו הבייבי של לילי אלן ולורד). אז אמנם נחמד לשמוע את השירים ולחפש את הרמזים על כך שהם נכתבו על הארי סטיילס (ויש מלא כאלה), אבל באותה מידה זה גם יכול היה להיות אלבום חביב ותו לא של קייטי פרי או כל זמרת פופ אחרת.

1989 / Taylor Swift, המאמר פורסם במעריב לנוער בנובמבר 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה