ביקורת סינגל: לורד מעוררת קנאה בYellow Flicker Beat

Yellow-Flicker-Beat1-608x608יש כל כך הרבה סיבות בגללן אנחנו מקנאים בלורד. הבחורה כבשה את העולם עם להיט מינימליסטי ואמיתי שכל אחד יודע לזמזם; שחררה אלבום בכורה מבריק, מרגש, מהודק ומופק לעילא; לא עברו מספר שעות מאז יציאתו של האלבום הזה, Pure Heroine, וכבר היה קונצנזוס עולמי שהיא חידשה את התקווה בפופ. וכל זה, יש לציין, כשהיא עוד קטינה; רק החודש חגגה את יום הולדתה השמונה עשרה. וכאילו שזה לא מספיק, לורד נבחרה לאצור את הפסקול לאחד הסרטים המצופים ביותר של השנה, החלק הראשון של הסרט האחרון בסדרת "משחקי הרעב" המצוינת, וככרוך בכך לעבוד עם מיליון אמנים מדהימים לפי בחירתה ולקדם את הקריירה שלה עוד יותר. נו, משוכנעים כבר?

את Yellow Flicker Beat, הסינגל המוביל מהפסקול המדובר, היא כתבה עם ג'ואל ליטל, שותפה ליצירת אלבום הבכורה, תוך ניסיון להתחבר לנקודת מבטה של קטניס, הדמות הראשית בסדרה, בשלב שבו היא נמצאת. הפעם ליטל לא היה אחראי על ההפקה, אלא ברנש מוכשר אחד בשם פול אפוורת', שהפיק להיטים לכל אמן אפשרי בערך, מאדל וקולדפליי ועד אזליה בנקס וFKA twigs, אבל הסאונד נשאר נאמן לסגנון שלה, ולמעשה, השיר היה בקלות יכול להשתלב בטרקליסט של "גיבורה אמיתית". בשמיעה ראשונה הוא לא נשמע קליט, אבל אחרי שטוחנים אותו כל כך הרבה פעמים ברדיו (ברצינות, גלגל"צ ממש חמים עליו) פשוט אי אפשר להוציא אותו מהראש. לורד, בעצם, היא בחירה די נכונה לסינגל הזה: מצד אחד אנושית, מצד שני מרדנית, והדיסוננס הזה מתבטא נהדר בשיר ובמיוחד ביחסים שבין הבתים לפזמונים. גם על הקליפ החדש שלו, אגב, שהתפרסם באינטרנט בזכות תנועות הריקוד ה, אה, מיוחדות של לורד, אנחנו מתים, כי רק היא יכולה לרקוד כמו חולת אפילפסיה ולגרום לזה להיראות כמו אמנות. בקיצור, להיט נוסף מילדת הפלא האהובה עלינו.

המאמר פורסם במעריב לנוער בנובמבר 2014. 



כתיבת תגובה