ביקורת מוזיקה: שריל קול מפתיעה לטובה בOnly Human

cheryl-oh-deluxeזה בטח עניין של ציפיות, אבל אנחנו חייבים להודות שOnly Human, אלבומה הרביעי של שריל קול (31), הצליח להפתיע אותנו. הוא לא אלבום פופ מופתי ולא תמצאו בו רגעים בלתי נשכחים, אבל הוא בטח יותר מעניין מהרבה אלבומי פופ מיינסטרימי אחרים שיצא לנו לשמוע השנה, וכשזה בא מדמות ותיקה למדי בעולם הפופ (אלבומן הראשון של גרלס אלאוד יצא לפני כמעט תריסר שנים) שאנחנו רגילים לקבל ממנה חומר סטנדרטי למדי על בסיס קבוע, זה מצביע על מגמת שיפור משמחת.

כל שירי האלבום – ויש הרבה כאלה, 15 בגרסה הרגילה ו18 בדלוקס – עוסקים בתמה הקלילה של להיות שלם עם עצמך, לנקות מחייך השפעות שליליות ולחיות אותם עד הסוף. חרוש ונדוש, אבל קול לא עושה זו בבוטות אלא בחינניות, ובהסתכלות כוללת גם על אלבומיה הקודמים, נראה שזה באמת עניין של תהליך אישי שמשתקף במוזיקה ולא רק עניין מסחרי של להיות קלה לעיכול וטובה על הלב. האלבום נפתח עם קטע נדוש אך חביב של הפילוסוף אלן ווטס, וממשיך עם הקצב המעניין של Live Life Now, בו שריל לא שרה אלא מדברת. הפתיחה המפתיעה הזו מסקרנת מאוד, וגם אם האלבום ימשיך באופן די שגרתי, את תשומת הלב שלנו שריל הרוויחה ובכבוד. חוץ מזה, אם כבר היא עושה פופ קל לאוזן, לפחות היא טורחת לגוון – Crazy Stupid Love, הסינגל המוביל והכיפי בו מתארח טיני טמפה, מתהדר בקצב מהיר ובסמפול חצוצרות בפזמון; הסינת'ים והביטים של הסינגל השני I Don't Care לקוחים מהאייטיז; It's About Time הוא רצועת פופ-דאנס שנשמעת כמו גרסה חלבית של קלווין האריס ודומיו – וכל אלה, למרבה הפלא, דווקא עובדים מצוין ביחד. זה לא אלבום מדהים במיוחד, אבל גם לרצועות החלשות יותר בו יש חן מסוים, ואי אפשר לומר עליהן שהן גרועות. שריל בהחלט עולה על המסלול הנכון, וחוזרת לצד הרלוונטי של מפת הפופ.

Only Human / Cheryl, המאמר התפרסם במעריב לנוער בדצמבר 2014. 



כתיבת תגובה