ביקורת מוזיקה: Sing to the Moon, אלבום הבכורה של לאורה מבולה

Laura-Mvula-Sing-Me-To-The-Moonלאורה מבולה – שם לחלוטין לא מוכר עד לפני שלושה או ארבעה חודשים – כבשה אותי ממבט ראשון בזכות הסינגל הראשון שלה Green Garden, שיר מקסים וקליט שהפגם היחיד בו הוא העומס המחריד של האפקטים המזעזעים שהוטלו על קולה היפהפה. בחוכמה, מבולה לא בזבזה את המומנטום ושחררה בהפרש קצר לאחר מכן את אלבום הבכורה שלה Sing to the Moon, שהתחבב מאוד על מבקרי המוזיקה – הבריטיים בעיקר – ואפילו קיבל את הציון המוגזם של 10/10 מהבי-בי-סי. בקיצור, הציפיות ממנו היו גבוהות מאוד, אבל התוצאה בפועל, איך לומר זאת בעדינות, היא התרסקות.

כי כבר מהשיר הראשון האלבום צועק "אני עומד להיות מעצבן". הקול של לאורה עשיר ויפהפה, אבל שלא כמו אמילי סנדה, זמרת בריטית שחורה אחרת עם קול דומה מאוד, היא מצטיירת כמעט סנובית ולא נותנת את כולה בכל שיר. כן, שמים לב לזה, וההרמוניקות הקוליות היפות שמורכבות באלבום לא תחפנה על זה.

האלבום לא נוראי לחלוטין – שיר הנושא, לדוגמה, חמוד בהחלט – אבל הוא חוטא בחטא הסתמי מכולם, השעמום. אין בו מספיק שיאים, לא ווקאליים ולא אינסטרומנטליים, וגם שורות עצבניות כמו "מה עושה אותך למרכז העולם?!" מושרות בשלווה נאיבית ומרגיזה. מבחינת המילים, הן נעות משירי אהבה עבשים ומשועממים למקומות קצת יותר מעניינים, כמו That's Alright, אבל כאמור, ההגשה של מבולה די גובשה עוד לפני ההקלטות ולא מתאימה את עצמה לכל שיר בנפרד. והכי גרוע, יש באלבום כמה שירים שפשוט היה לי קשה לתפוש, וגם אחרי כמה שמיעות המבנה המוזיקלי שלהם נדמה פשוט לא הרמוני. בקיצור, האלבום אולי נשמע חביב ומרגיע בשמיעה ראשונה, אבל עם כל שמיעה הוא הולך ונהיה חסר צבע או טעם. בזבוז של כישרון פוטנציאלי.

Sing to the Moon / Laura Mvula, 2013. הביקורת פורסמה במעריב לנוער באפריל 2013.



כתיבת תגובה