ביקורת מוזיקה: Mosquito, אלבומם הרביעי של היה-יה-יז

Yeah-Yeah-Yeahs-Mosquitoהיה-יה-יז הצליחו להפתיע עם אלבומם החדש והרביעי במספר, Mosquito. אחרי It's Blitz! (נסו להגיד את זה בקול רם ותיהנו) שיצא ב2010 וזכה לשבחים אדירים ואף לתואר "אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של העשור" מידי כמה מבקרים, הם משנים את הכיוון, או יותר נכון: עושים פניית פרסה בחזרה לשורשים. גם בקודם נכחה אווירת האינדי הכובשת בשילובה רישול עם הידוק הפקתי, אבל כאן האווירה העצמאית מגיעה לשיאים. חלק מהשירים – לדוגמה, שיר הנושא הבועט והמעולה – נשמעו כאילו הוקלטו במרתף של מתבגר. לפרקים זה מעט מציק באוזניות, אבל לרוב האיכות המחוספסת דווקא מדגישה את הקול המיוחד של הסולנית קארן O, במיוחד כשהיא משתוללת. וחוץ מזה, הגיטרות המדהדות (שמזכירות מעט את הXX) זוכות פה לזמן במה נרחב יותר, ועליהן נוספו גם תיפופים ג'ונגליים מהדהדים שיוצרים אווירה מכשפת.

לוקח זמן לעכל את "יתוש", כי לצד שירי פאנ'ק מדממים באמת כמו Area 52 יש לנו גם נקודות של יופי שקט כמו בAlways, מלנכוליה מהפנטת כמו בSubway – שיר על אהוב שאבד במטרו, שבאופן גאוני מלווה ברקע בקולות של רכבת נוסעת – ואפילו שירה (מענגת) של מקהלה כנסייתית שסוגרת את Sacrilege, הסינגל הראשון והמצוין מהאלבום. בהתחלה לא מבינים מה הם בכלל רוצים ממך, וכן, יש פה ושם רגעים משעממים. גם הנטייה לצרף לגרסת הדלוקס גרסאות אקוסטיות לשירים מובחרים – שלא לדבר על דמואים – לא מתאימה פה. אבל שווה לא לפסול את האלבום הזה (על עטיפתו המטרידה והמטעה) מייד לאחר האזנה אחת בה הוא לא מצא חן בעיניכם. כשהוא שוקע אתם מבינים שהנועזות שלו – האומץ להתנהג כמו להקה ללא מחויבות כשאתם כבר אמנים מבוססים – דווקא יש בה משהו ראוי להערכה.

Mosquito / Yeah Yeah Yeahs, הליקון, 2013. המאמר פורסם במעריב לנוער במאי 2013.

 



כתיבת תגובה