ביקורת מוזיקה: "כל החיות ידעו", אלבומה הרביעי של נינט טייב

kol_hachayot_yadu(1)_cפרט טריוויה קטן: באלבומה החדש והרביעי במספר, "כל החיות ידעו" שמו בישראל, יש לנינט קרדיט על ניגון במקדחה. כן, כזו היא נינט החדשה, מאז אלבומה הקודם (והמצוין) באנגלית, Symapthetic Nervous System: ההורים שלכם יראו ראיון איתה בטלוויזיה ויצקצקו, ואתם בתורכם תחשבו, מה הם כבר מבינים? היא חוזרת לגיל ההתבגרות ומוזגת אותו אל הביטחון והניסיון של תחילת העשור הרביעי בחייה, ואתם מצטרפים אליה בזרימה מושלמת. אלא אם כן אתם מתבצרים בעמדתכם ההיפסטרית וטוענים שהיא סתם מתאמצת ושכל תו שלה מרגיש לכם מזויף. ובכן, אם זה העניין, ההפסד כולו שלכם.

נינט חוזרת לעברית, שבה בה היא בבירור מרגישה יותר בנוח מבחינת הכתיבה (למרות שבאלבומה הקודם הייתה רק טעות דקדוקית אחת צורמת), ובה היא מצליחה להעביר את רוח הטירוף וסערת הרגשות הכובשת ביעילות מקסימלית. עם זאת, מוזיקלית היא מתפתה לזנוח את הקו של הרוק הכבד יותר מהאלבום הקודם לטובת כמה שירים שקטים, גלגל"ציים, כמו שכל אלבום בעברית דורש. ההפקות היפות של עידן רבינוביץ' ויוסי מזרחי מהקולקטיב כאן גם הפעם כדי ליצור אווירת איכות-נמוכה גאראז'ית ואותנטית.

השירים השקטים של נינט, "כל הלבד" ו"פרויקט הספר הכחול" לדוגמה, עובדים בהחלט, אבל היא מגיעה לשיאים הגבוהים ביותר בשירים הקצביים. "והדרת" הפמיניסטי, שהוא נקודת השיא של ההופעות החיות שלה בסיבוב החדש, ו"דופק", אחד השירים הכי סקסיים שנשמעו פה בעברית, מוציאים החוצה את הרוקסטארית שבה. כל אלבום חדש שלה הוא סיבה למסיבה, ולא סתם: שילוב בין הפקות גבוהות, טקסטים מוזרים אבל מלאי רגש ואישיות שלא ברור אם היא משוגעת רק בשביל הפרומו הופכים אותה לאחת מכוכבות הרוק האמיתיות שידעה המדינה בשנותיה המעטות. ואיכשהו, כן, עדיין קצת המאמי הלאומית.

המאמר פורסם במעריב לנוער במאי 2013.



כתיבת תגובה