ביקורת מוזיקה: לרוקפור יש עוד מה להציע באלבומם החדש Too Many Organs

rockfour too many organsיכול היה להיות מאוד כיף לרדת על רוקפור לרגל יציאת האלבום החדש שלהם, התשיעי במספר, Too Many Orangs. היה אפשר לקרוא לו Too Many Albums, או להציג אותו כדוגמה לתוצר של להקה שלא יודעת לעצור בשיא. גם הופעת ההשקה שלו, בה התארח הסולן לשעבר אלי לולאי עם האנרגיות המטורפות שלו (ותנועות הריקוד חסרות המחיר שלו שאי אפשר לתארן במילים), הייתה ארוכה כמו מתכונת בספרות ונדמה שהם ניגנה בה את כל הדיסקוגרפיה שלהם. שליש מהקהל נשר באמצע. ובכל זאת, באלבום (גם גרסת ויניל יצאה, אם אתם ממש בקטע), הם מוכיחים שבמסגרת זמן שפויה – שלושים וחמש דקות, נגיד – הם לא הפכו לאחת מלהקות הרוק הידועות והפעילות ביותר בישראל לשווא.

האלבום נפתח בשיר הנושא, שכבר משמיעה ראשונה נשמע כמו פסקול לזיכרונות נוסטלגיים. גם לTwo Miles הנהדר בו מתאחרת אפרת בן-צור יש איכויות אייקוניות וממכרות, ובכלל, כל השירים נהנים מהפקות מקצועיות ברמה שלא תבייש אף להקת רוק מחו"ל. אמנם לא כל השירים חזקים – היה אפשר לקצץ שיר או שניים בלי שיקרה שום אסון – אבל למרבה המזל, כאמור, רוקפור (לפחות בפורמט של אלבום) יודעים לעצור בשיא.

הרוק שלהם אלטרנטיבי, מיושן קצת (בקטע טוב); אם הביטלס היו קצת פחות מנומנמים, רוקפור היו נשמעים כמוהם בתקופות הפסיכדליות שלהם. והם ממש טובים כשיש להם אנרגיות; דווקא ברגעים הרגועים יותר, כמו Noah, למרות שהם משדרים שלווה שבעת ימים, האווירה משועממת ולא רומנטית. אולי היה אפשר לוותר גם על הקליפ לשיר הנושא, שבו ארבעת חברי הלהקה הנוכחיים יושבים ומשחקים קלפים כשהתקליט של האלבום החדש מתנגן ברקע. אחרי אלבום כזה חבל למתג את עצמם כחבורה של זקנים, כי למרבה ההפתעה, מסתבר שיש להם עוד מה להציע.

המאמר התפרסם במעריב לנוער ביוני 2013.



כתיבת תגובה