ביקורת אלבום: לאורה מרלינג חדגונית בOnce I Was an Eagle

Laura-Marling-Once-I-Was-An-Eagleלאורה מרלינג היא שם שאין חובב פולק שלא מכיר עוד מאז אלבום הבכורה שלה שיצא בשנת 2008, והיא בת שמונה עשרה בלבד. עם כל שחרור נוסף שמה הלך וגדל, וכעת העולם הבשיל כל כך לקבלה שאלבומה הרביעי, Once I Was an Eagle, זכה על ידי מבקרים נחשבים לתואר "יצירת מופת" וקיבל דירוגים של חמישה כוכבים ממגזינים כמו האינדיפנדנט והטלגרף. אין ספק שבשביל עשרים ושלוש שנותיה, היא מפגינה יותר בגרות מאשר קבוצה של מאה מבני גילה ביחד, והכישרון שלה לא מוטל בספק. אבל נוצרת ההרגשה שהיא לא מחדשת את עצמה, וכך כל אלבום נשמע כמו המשך ישיר של קודמו – בקטע רע.

האלבום הזה היה יוצא דופן מבחינת העבודה עליו: במקום להקה מרלינג בחרה לעבוד עם מפיק מוזיקלי ועם צ'לנית, וההקלטות נדחסו לעשרה ימים עמוסים, כשהגיטרות והשירה הוקלטו בטייק אחד רציף (!). נוסף על כך, הוא מתמשך על פני אורך חריג של שישה עשר שירים, אותם היא מחלקת לשלושה שערים לפי נושאי הכתיבה והאופי המוזיקלי. בכל מקרה, לאורך כולם ניכרת תעסוקה בשני נושאים קבועים – האהבה והנאיביות.

בניגוד לאלבומה הקודם (והכי טוב שלה), A Creature I Don't Know, אחרי האזנה לאלבום החדש אי אפשר באמת לזכור איך אחד מהשירים הולך. אין בהם פזמונים וחלקם מסתפקים רק בגיטרה. הקול של מרלינג יפה אבל מגיע לגבהים בתדירות נמוכה מדי, ובכלל, הרושם הכללי שהאלבום משאיר הוא לא שעמום – הוא יפה ונעים להאזנה, ללא ספק – אלא חדגוניות מקוממת. מרלינג לקחה את הטריקים הקודמים ומחזרה אותם, ולא מגיעים לה על כך השבחים המוגזמים שהיא קיבלה. הבנו שאת מוכשרת, עכשיו הגיע הזמן להראות שאת גם יכולה להישאר רלוונטית לאורך זמן.

Once I Was an Eagle / Laura Marling, 63:20. המאמר פורסם במעריב לנוער ביוני 2013.



כתיבת תגובה