המדריך למזדיין: על ״Plunge״, אלבומה השני של פיבר ריי

עטיפת האלבום

ב-2009 פיבר ריי זיקקה את הבדידות לאלבום בכורה מינימליסטי, מטריד ויפהפה, אי מקלט מהבלגן שעשתה עם אחיה בדה-נייף. שמונה שנים לאחר מכן, הפולו-אפ הכה-מצופה בועט את התדמית הישנה שלה לאלף עזאזל. היא אולי לא מצאה את סוד האושר כשיצאה ממערת בדידותה, אבל היא כן מצאה דבר אחד מדהים – סקס.

הסקס המריץ לה את הדם, העלה את הטמפו והקצין את הסאונדים, והתוצאה היא אלבום מוטרף, קיצוני ונועז כמיטב המסורת של דה נייף (שהתפרקו בינתיים, כך שאי אפשר להאשים אותה ברצון לשמר את הגחלת). מי שלא יעמוד בשיר הפתיחה מפוצץ האדרנלין ״Wanna Sip״ מוטב לו שיוותר על כל האלבום; אבל מי שיחזיק יתוגמל בממתק הפופ ״To the Moon and Back״, ברצועות דאנס כמו ״Plunge״ (הכוונה, כנראה, היא לנפילה של ההתאהבות), ובעיקר בליריקה מעניינת מאוד.

כאמור, זה אלבום על חרמנות, אבל לא רק. נקודת ההתחלה הסיפורית היא כנראה ההתרגשות לקראת דייט/סטוץ (״To the Moon and Back״), והסיום הקיטשי אך אמיתי הוא ההבנה שהדבר החשוב ביותר הוא לא הסקס, אלא המילה הזו שמתחילה בא׳ (״Mother's Hand״). וכן, באמצע יש הרבה סקס – אבל גם כמה דברים מעניינים יותר.

פיבר ריי כותבת את האלבום הזה לא כמישהי שעדיין נמצאת בשלב ההתנסויות, אלא כשאישה שכבר יודעת בדיוק מה היא רוצה – ״Gag me, awake my fighting spirit״, היא מורה (״This Country״), וכשבקשתה לא נענית, מוחה בקריאה: ״That's not how to love me!״. (האלבום לא מספק הסברים להעדפות המיניות שלה, ובטח לא התצלויות, אבל המניפסט ששוחרר יחד איתו שופך קצת יותר אור על הנושא – ״הטריד אותי שאלימות היא אינטימית בדיוק כמו אהבה, אבל אני רואה שפתרתם את הבעיה בכך שערבבתם את השתיים זו בזו״, היא כותבת, ובהמשך מצהירה שהיא מאמינה ש״זה עדיין אפשרי לתמרן בין כאב ובין הנאה״). ריי מודעת לכך שההעדפות שלה מנוגדות לנורמה ב״מדינה הזו״, אבל לא נותנת לזה להטריד אותה – ״This country makes it hard to fuck״, כלשונה, ולכן ״בכל פעם שאנחנו מזדיינים – אנחנו מנצחים״.

אבל לא הכול כל כך פשוט. עם גילוי הסקס מגיעה גם ההבנה שזה הדבר היחיד שכולם רוצים ממך, בטח כשאת אישה. ״ואז כולם התחילו לרדוף אחריי / ואז כולם התחילו לגעת בי / אני לא מבינה, כל מי שאני פוגשת / ישר שולח יד לגעת בי״, היא שרה ב-״An Itch״, ובפזמון מפנטזת: ״Imagine: Touched be somebody who loves you!״. היה אפשר לחשוב שהיא מדברת על הצד הטוב שבלהיות מחוזרת, לו רק היא לא הייתה מתארת את זה כ״עקצוץ״, ומאוחר יותר – כ״עולם של כאב״.

וגם כשהיא עושה סקס עם מישהו (או כנראה מישהי) שהיא חושקת בה באותה מידה, זה לא תמיד מעורר תחושות טובות – ב-״Falling״, למשל, הפרטנרית שלה מחזירה אליה ״תחושה נושנה של אשמה״ בגלל העדפותיה: ״היא גורמת לי להרגיש מלוכלכת״. ולא, ממש לא בקטע סקסי. 

רוב האלבום עוסק בעולם הפנימי של המספרת וביחסיה עם הסביבה, אך בעיקר באספקט שקשור לאינטראקציה מינית. סטייה קטנה אל מחוזות כלליים יותר נרשמת, כאמור, ב-״This Country״, שקורא ל״הפלות חופשיות ומים נקיים״, ומקנח בסיסמה הגאונית ״Destroy nuclear / Destroy boring״. אבל הרגע החזק ביותר של האלבום מגיע כשהפנימי והחיצוני מתנגשים באמת. ״A Part of Us״ מתאר בצורה יפהפייה את האושר והפחד שבלהגשים את עצמך בדרך הטבעית לך – ״So proud to be a part of us / A chosen family / To love, to trust״, היא שרה. אבל האידיליה לא שלמה, כי ״מה שאנחנו מושך תשומת לב מהסוג הלא נכון במקום הזה״: “So aware / What’s wrong with you, the morning mist / Cold, wet air / One hand in yours and one in a tight fist״. ההגשמה של האושר הזה, והיציאה לקרב על הזכות להיות מי שאתה, הם לא משהו שאפשר לעשות לבד. כן, לוותר על הלבד זה מפחיד – ״למדתי שההחלטה ליפול היא קשה יותר מהנפילה עצמה״, כמו שכתוב במניפסט. וכן, בהחלט אפשר להתבצר בעצמך, להתרכז בכאב שלך (אלבום הבכורה שלה) או בהנאה שלך, ושלך בלבד (״IDK About You״). אבל האושר והכאב האמיתיים – החיים האמיתיים – מתרחשים רק כשבאים במגע עם האחר; רק כשבוחרים מישהו ונותנים לו להיכנס.

Plunge" – Fever Ray״. דור בביוף, נובמבר 2017



כתיבת תגובה