סיכום 2015 במוזיקה: 10 האלבומים הטובים ביותר של השנה

10. Ibeyi – Ibeyi

התאומות הצרפתיות-קובניות בנות ה-20 אחראיות לא רק ללהיט "River", אלא לאלבום בכורה שלם מלא בצער, ביופי ובחמלה. המינימליסטיות הקיצונית של ההפקות דווקא מסתירה את היופי של השירים, שנכנסים ללב לאט אבל בטוח ולא יוצאים משם. כנערות שחוו אובדן גם של אב וגם של אחות, יפה לראות שהן מצליחות לזקק את רגשותיהן למוזיקה נהדרת כבר בגילן הצעיר, ולשיר בדרכן העדינה על מוות ועל אהבה כאילו היו שניהם תאומים בעצמם – ואולי הם אכן כאלו.

9. Skip&Die – Cosmic Serpents

הלהקה ההולנדית/דרום-אפריקאית לקחה באלבומה השני את מה שעשתה באלבום הבכורה הנהדר "Riots In the Jungle", ותיבלה אותו בנגיעות בונוס של עניין. כך, תמצאו פה את אחד משירי הגליצ' הכיפיים של השנה, רצועת דאנס של באסים מטורפים ופופ פרוע וכיפי, כשכל אלה מוגשים לצד האקזוטיקה הרגילה של ביטים אפריקאים, פזמונים בשלל שפות ואווירה היפית למדי. אלבום הקיץ המושלם.

8. Suzanne Sundfør – 10 Love Songs

סוזן סנדפר, העילוי הנורווגי בעלת הקול המדהים, ניגשה לכתוב אלבום שירי אהבה – וגילתה שקיבלה אלבום על אלימות ושנאה. ועדיין, האלימות מעולם לא הייתה כה נאצלת. האלבום החדש שלה אמנם לא מפעיל לפסגות מהממות של יופי ותחכום מוזיקלי כמו "The Silicone Veil", אבל כן לוקח אותה למקומות מעניינים: שיר שיהווה פסקול מושלם לסרט של ג'יימס בונד, רצועת טראנס מצמררת, בלדת רצח שקטה ועוד. אה, ויש גם מונומנט של 10 דקות שמונח באמצע הטרקליסט, אשר מתחיל כשיר פופ ומתפתח למה שמתגלה כיצירה קלאסית באופייה. סנדפר היא מבצעת מחוננת, כותבת מעולה ומלחינה מסקרנת, ונראה שכל מה שתעשה, בלי קשר לטעם אישי, יהיה מוצלח.

7. Florence + the Machine – How Big, How Blue, How Beautiful

פלורנס וולש, האישה והלהבות, מוציאה תחת ידה שירים באיכות משתנה כל כך שקשה להאמין שהופקו כולם מאותו מוח קודח. מה "Third Eye" החמוד אך המשעמם קמעה עושה באלבום הנהדר הזה, למשל, ואיך אף אחד לא שם לב שהפזמון של "What Kind of Man" זקוק נואשות לקונטרפונקט? ומצד שני, כמה יפהפה שיר הנושא, וכמה קדחתני "Delilah", וכמה מרגש "Queen of Peace", ולאיזו התעלות מדהימה מביא אותנו "Mother". פלורנס היא מוזיקאית עוצמתית מאוד, וחבל שהדבר היחיד שמפריד את אלבומיה משלמות הוא כמה שירים שבקלות יכלו לרדת מהטרקליסט מבלי לפגוע בו.

6. FKA Twigs – Melissa

הבחורה המופרעת והמפחידה שרק בשנה שעברה שחררה אלבום בכורה חדשני ומצוין מתפתחת למחוזות חדשים באי-פי העתידני הזה, שלווה גם בקליפים לכל אחד משיריו (למעט האחרון). תמצאו פה את השיר המטריד ביותר בקריירה שלה עד כה, להיט פופ עצבני וממכר והמנון דאנס משונה; תשמעו אותה מבצעת ניסויים חדשים עם הקול שלה, שופכת עליו אפקטים שונים ומשונים ומעוותת ביטים בדרכה המטרידה והמקסימה; וכמובן, תקבלו מנה הגונה של הצהרות פמיניסטיות לא מתנצלות. כבר אמרנו שמצאנו את היורשת של ביורק?

5. Grimes – Art Angels

גריימס ממשיכה להתפתח ולהשתבח מאלבום לאלבום: אלבומה הראשון היה גרוע למדי ונבלע ברחבי הרשת בלי להותיר אדוות; אלבומה השני היה סוד כמוס של חנוני בלוגים; השלישי כבר הפך לקלאסיקת היפסטרים; והרביעי, בניגוד לכל הציפיות, מיתג אותה כלא פחות מכוכבת פופ. תמצאו פה את שיר הדאנס-פופ של השנה, שיתוף פעולה מפתיע ואינדוסטריאלי עם ג'אנל מונה, להיט פופ לכל דבר וראפ ביפנית. טוב, לא באמת ציפיתם שהיא תהיה רק פופית לחלוטין, נכון? הטענות בדבר התמסחרות מתמוססות במהירות מול העובדה שמדובר ללא ספק באלבום הטוב ביותר שלה, ושמצפה לבחורה הזאת עתיד מזהיר.

4. Zella Day – Kicker

קחו את הפאתוס של לנה דל ריי, הוסיפו לו מנה הגונה של תחושת חריפות וסכנה והגישו אותו ברוח רוקיסטית, וקיבלתם את זלה דיי, שקצת קשה לי להאמין שעוד לא הפכה לכוכבת. לעזאזל, הבחורה רק בת 20, וכבר הוציאה אלבום בכורה רומנטי, נוסטלגי, אינטנסיבי, מהפנט וסינמטי, שמשום מה לא זכה להערכה המספקת. אם תאזינו לו לא רק תעשו לה צדק, אלא גם תפנקו את האוזניים שלכם – ותשקמו את התקווה שלכם במוזיקה שנעשית על ידי בני נוער.

3. Holychild – The Shape of Brat Pop to Come

הוליצ'יילד היו הבטחת השנה של 2014, עם להיט רשת שנשרף בבלוגיספרה, טקסטים אלגנטיים אך נשכניים וסגנון ויזואלי פופי וממכר – וההבטחה התגשמה במלואה באלבום הבכורה הכיפי, הצעקני והממכר שלהם. "פופ הפרחחים" הוא מעין פארודיה על הפופ שהתפתחה לז'אנר בפני עצמו – ביטים שמנים, הפקות מדויקות שלא מפחדות מרגעים של שקט, טקסטים ביקורתיים ואווירה פרועה אך לא מטופשת. הם נכנסו אל הפופ כדי לפרק אותו מבפנים, ולבנות מהריסותיו משהו דומה אך משופר – ואם ככה נשמע הפופ של העתיד, אין לי שום התנגדות לכך.

2. Julia Holter – Have You In My Wilderness

האלבום הרביעי של ג'וליה הולטר הוא נשף מסכות. במסגרת מצומצמת של כ-45 דקות היא לובשת ופושטת צורות בלי הפסקה: רגע אחד היא זרה מסתורית שמצטנפת במעיל הגשם שלה ומתענגת על אלמוניותה, ובזה שאחריו היא שודד מפורסם שהמשטרה והעיתונות דולקות אחריו; רגע אחד היא ממריאה אל עננים של אושר וקלילות, ובמשנהו – צוללת אל תהומות של ייאוש. ובכל זאת, מבין המסכות הרבות האלה עולה אמת מורכבת יותר מזו שהשתקפה באלבומיה הקודמים. קשה להתחרות בברק החריף של "Loud City Song", ועדיין, באלבום החדש שלה העיבודים מפתיעים יותר, הביצועים הווקאליים אמיצים יותר והתפניות חדות יותר. כיף לשמוע מוזיקה שהיא מצד אחד מורכבת ועשירה מוזיקלית ומצד שני נגישה במידה מתקבלת על הדעת – ופותחת צוהר בפני עולם רגשי מגוון ועוצמתי.

1. Joanna Newsom – Divers

זהו ללא ספק האלבום הפופי ביותר של ג'ואנה ניוסום – נבלרית מחוננת, משוררת שאפתנית ואישה שופעת קסם באופן כללי – ובעת ובעונה אחת גם האקספרימנטלי ביותר שלה. מצד אחד לא תמצאו בו אפוסים בני 17 דקות, הוא לא אלבום משולש, ויש בו כמה רגעים שממש נשמעים כמו רוק. מצד שני, הכתיבה המתוחכמת של ניוסום מרשימה כתמיד, העיבודים עשירים במידה שלא תיאמן ומגוון הכלים מעולם לא היה כה רחב (יש פה אפילו, שומו שמיים, סינתיסייזרים). זה אלבום יפהפה, חידתי ומרגש, שנפתח בפניך עוד ועוד בכל האזנה בפריחה אינסופית שלעולם לא תצליח לרדת למלוא עומקה. כשג'ואנה שרה על הפחד שלה מריצתו הזריזה של הזמן ותוהה על השפעותיו, הפחד שלה יפשוט גם אליכם – אבל כבר לא ירגיש כזה נורא. כי אולי אי אפשר לברוח ממנו, אבל לפחות אפשר לחלוק אותו עם אהוביכם.

דור בביוף, דצמבר 2015

ומי היו האלבומים הטובים ביותר של 2014?

אל תפספסו גם את סרטי השנה של 2015!



תגובה אחת

  1. דיוויד wrote:

    בחירות מרשימות!
    זו הייתה שנה של מוזיקה נשית נפלאה, והרי הכבוד הראוי לה.

כתיבת תגובה