סיכום 2015 בקולנוע: 10 הסרטים הטובים ביותר של השנה

אנשי הספר אוואטאר שקוף(לעשירייה של 2013 | לעשירייה של 2014)

10. מרגלת

זה לא "עצבניות אש" וגם לא "שכנים" (למרות ששתי השחקניות המובילות משניהם מככבות גם פה), ועדיין, סרטו האחרון של פול פייג ("מסיבת רווקות") הוא הדבר הכי מצחיק שיצא לקולנוע ב-2015: לשונה הזריזה של מליסה מקארת'י מנחיתה פאנצ'ים במהירות שיא, האקשן קצבי והטאץ' הפמיניסטי מקנה נקודות בונוס. זה לא סרט מושלם יש בו לא מעט בדיחות מפוספסות או צולעות, וקצת תעוזה הייתה עושה לו רק טוב ועדיין, הצפייה בו הייתה כיפית בטירוף, ומסרט כזה אין באמת מה לצפות ליותר מכך.

רגע בלתי נשכח: קרב המחבתות לא צחקתי ככה מהומור סלפסטיק מאז קופיקו.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

9. ילדות פרא

בהתחשב בכך שהוא גם סרט זר, גם פוליטי וגם סינמטקי באופן מובהק, די מדהים שפיצ'ר הביכורים של דניז גמזה ארגובן זכה להצלחה נאה בהחלט בארץ. ואולי זה בעצם מובן: הרי מי יכול להישאר אדיש לחמש ילדות יפות שחיות בחברה אכזרית, ולמסר בוטה נגד הדיכוי הנשי? אבל מה שהופך את "ילדות פרא" לסרט טוב באמת הוא הסגנון: כן, הוא מרגש, וכן, הוא לא קל, אבל הצילום והסינמטוגרפיה החלומית הם אלו שהופכים אותו מסתם סרט "חשוב" לסרט שראוי לאהוב. גם אם קורים בו דברים מזעזעים, זה עדיין סרט על ילדות, והבחירה לשוות לו הלך רוח קיצי, עצל ומוקסם למרות תכניו גם מעניינת אמנותית וגם עשויה נהדר.

רגע בלתי נשכח: האוקיינוס המלאכותי שבונות האחיות בחדרן לאחר שנאסר עליהן ללכת לים. קסם טהור.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

8. כשנהיה צעירים

כמו לא מעט מחבריו לחצי הראשון של הרשימה, גם החדש של נוח באומבך ("פרנסס הא") הסב לי עונג רב במהלך הצפייה, אך הרושם שהותיר עליי דעך במהירות גדולה משציפיתי. ובכל זאת, באומבך שחזר כאן את כל מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, וניסה בבירור לעבוד על מה שהוא עושה פחות טוב. כך, תמצאו פה את סגנון הבימוי הפופי והמגניב שלו, את הדיאלוגים השנונים ואת הייצוג המדויק להפליא של טיפוסים שונים בחברה (הפעם על הכוונת: ההיפסטרים); ולצדם, למרבה ההפתעה, אפילו משהו שמאוד מזכיר עלילה. שוב, עבודת עריכה מהודקת יותר לא הייתה מזיקה לו, ועדיין, מדובר בסרט כיפי ואינטליגנטי שלא מפחד לנסות להגיד משהו.

רגע בלתי נשכח: הביקור של הזוג המבוגר בדירתם של ההיפסטרים ("זה כמו שהם אספו את כל מה שאנחנו אי פעם זרקנו רק שאצלם זה נראה טוב!").

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

7. סיפורים פרועים

ששת הסרטים הקצרים שמרכיבים את האנתולוגיה הקולנועית של דמיאן זיפרון מושתתים על הסיפוק העמוק שבלראות את העניינים יוצאים מכלל שליטה, מידרדרים במהירות מסחררת ומתרסקים בפיצוץ אדיר. למרות שאיכותים משתנה (הם מסודרים מהחלש למוצלח ביותר), הם עובדים נהדר תחת גג אחת בזכות התמה המשותפת של אלימות ונקמה, הם מצחיקים בדיוק כפי שהם גסים ומפחידים, ויש בחום המזג שלהם משהו שמאוד קורץ לקהל הישראלי. בקיצור, "טיסת השוקולד: הסרט".

רגע בלתי נשכח: "צלם את זה, צלמוס!" צועקת הכלה בסרט החתונה המבריק עד כאב, ומבשרת את תחילת הכאוס במה שהוא כנראה הסרט הקצר המופרע והאהוב עליי ביותר.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

6. קומדיה אלוהית

את הסרט הזה קידמו בארץ כעוד קומדיה צרפתית דלוחה, ז'אנר שכנגד כל הסיכויים הלך וצבר אהדה בארץ בשנתיים האחרונות, ובכך לא רק סירסו אותו אלא ממש סילפו אותו. כן, יש בו סיפור מסגרת קומיתיאולוגי מעט דלוח, אבל הסיפור הפנימי שלו, שמורכב משש דמויות שלא מתאחדות לעלילה לינארית אחת אלא נשארות ברמת האנקדוטה, לא קונבנציונלי בשום צורה. זה לא סרט של תוכן (למרות שבהחלט יש בו תוכן מעניין), אלא של סגנון: הקריינות מושלמת, הבימוי נועז, מבריק ומחושב, הפסקול אנין ונגיעות הסוריאליזם אלגנטיות אך מופרעות לחלוטין. מבחינה אסתטית, הוא מהסרטים המספקים ביותר שאי פעם ראיתי; הסיפוק היה כל כך גדול שהוא היה כמעט גופני. אם היו מקצצים מהסרט את סיפור המסגרת, היינו מקבלים את "אמילי" של העשור החדש, בצ'יפור מנת בונוס של פסיכוזה.

רגע בלתי נשכח: הצגתה של השליחה הראשונה מתוך השש, שהיא הפעם הראשונה בסרט שסגנונו המענג נחשף במלוא הדרו.

5. הולכת רחוק

"הולכת רחוק" היה אמור להיות אסון: סרטיו הקודמים של ז'אן מארק ואלה, "מועדון הלקוחות של דאלאס" ו"קפה דה פלור", היו גרועים למדי; ריס ווית'רספון היא שחקנית לא רעה, אבל לשאת סרט שלם על כתפיה זה משהו אחר לגמרי; ועל כריכת הממואר שמהווה את הבסיס לתסריט מוטבעת החותמת "אם אהבת את 'לאכול, להתפלל, לאהוב', זה הספר בשבילך". אבל הוא לא. ממש לא, אפילו. זה דווקא סרט נועז, כן ומעורר אמפתיה, שמתהדר בשחקנית ראשית בודדה אך חזקה דיה ובעבודת העריכה הטובה ביותר שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות אם לא בכלל (לעזאזל, אפילו השם שלו טוב!). חוץ מזה, הוא סרט פמיניסטי פי מאה מ"סופרג'יסטיות", "ילדות פרא" ודומיהם: זהו סרט מודרני שהגיבורה שלו מוצאת את עצמה בסופו בלי גבר, בלי משפחה, בלי כסף ובלי עבודה והוא עדיין נחשב לסוף טוב.

רגע בלתי נשכח: סצנת תלישת הציפורן שפתחה את הסרט וניפצה במכה אחת את סט הציפיות ההרמטילכאורה שהגעתי איתו.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

4. הקול בראש

רבות כבר נכתב על הסרט הנהדר הזה, שנודע ברבים כבעל אימפקט רגשי עצום על הצופים. אצלי, משום מה, האימפקט הזה דעך במהירות מזעזעת, ובכך פינה מקום לדבר הראוי באמת להערכה בסרטו של פיט דוקטר: החשיבה הרבה שהושקעה בו. יוצרי הסרט נאלצו לפתור בעיות לא פשוטות עוד ברמת התסריט, כמו הייצוג הקולנועי של דברים כמו הזיכרון לטווח ארוך או תהליך היווצרותם של החלומות, וחשיבתם המקורית הייתה הכרחית עוד בשלב גיבוש הקונספט הבסיסי ביותר של הסרט: כיצד פועל מוחנו? מהו תפקידם של הרגשות בפעולתו? מהם חלקם של הזיכרונות בבניית אופיינו? ואיך זה, לעזאזל, שאנחנו מצליחים לשרוד למרות היותנו חבית מבעבעת של דחפים סותרים? "הקול בראש" חושף את ההברקות שלו בתענוג של הוצאת ממתקים משקית הפתעה. זה הדבר האחרון שציפיתי לו מסרט מצויר, ורק על כך מגיע לו מקום של כבוד על מדף קלאסיקות האנימציה.

רגע בלתי נשכח: הכי שחוק, אבל הפרידה מהחבר הדמיוני. לא התכוונתי להתרגש, ובכל זאת, נגד רצוני, עיניי התלחלחו.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

3. אקס מכינה

לא לגמרי ברור לי למה מותחן המד"ב הפסיכולוגי הזה לא הגיע לארץ, אבל לגמרי שווה לצפות בו באנגלית. אלכס גרלנד לוקח את שאלת האינטליגנציה המלאכותית של רובוטיהעתיד רמה אחת הלאה, ומעלה לצד השאלות הקשות הרגילות גם כמה מקוריות באמת. כמו "היא", גם הוא ניחן בויזואליה מינימליסטית אך מוקפדת כדי לפנות משאבים להתעסקות בתכנים שלו בזמן הצפייה, אבל בניגוד אליו, "אקס מכינה" אינו רומנטי ואינו אופטימי. הטענות על כך שהוא איטי מדי מיותרות בעיניי, כי הוא מותח ביותר, ומתקדם לעבר הסוף האמיץ בקצב נכון ומדויק. ושלא נדבר בכלל על האפשרות להסתכל עליו לא כעל מותחן מד"ב אלא כמשל על יחסי נשיםגברים. בקיצור, כמה קטן ככה עשיר.

רגע בלתי נשכח: הפסקת החשמל הראשונה, שבה האנדרואידית מראה לראשונה שהיא חכמה הרבה יותר מדי. עור ברווז.

2. It Follows

גם הסרט הזה לא הוקרן בארץ, וזאת כבר באמת חרפה. להיט האימה העצמאי של דיוויד רוברט מיטשל הספיק להפוך לקלאסיקת אימה, לצבור קהל מעריצים רחב ולהציף את האינטרנט במאמרי פרשנות וביקורת בתוך שנה אחת בלבד. כן, הוא מותח ומפחיד באמת (שום תמונות זוועה!), אבל הוא גם מעדן אסתטי וסגנוני, מוקפד ברמת הפרטים הקטנים ביותר, והכי חשוב יש לו משהו לומר. "משהו עוקב אחריי" מטריד לא למרות אלא בגלל שהוא אלגוריה אחת עצומה, ואף על פי שנמצאו לו פירושים נוספים, הפירוש שלו שאני מצאתי כטבעי ביותר יפהפה כל כך שבא לבכות. נראה שמצאתי את סרט האימה האהוב עליי, וגם אם אתם ממש לא חובבי הז'אנר, אתם באמת צריכים לראות אותו.

רגע בלתי נשכח: סצנת הבריכה מורטת העצבים, ונפילת האסימון המצלצלת כשמבינים איזו צורה לובשת בה המפלצת.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

1. מידות רעות

יש לי הרבה שבחים לחלוק לסרט האדיר הזה, אבל על הגדול ביותר אני יכול להכריז רק עכשיו, כמעט שנה לאחר שצפיתי בו: הוא לא עזב אותי. זהו הסרט היחיד שראיתי בפעם השנייה עוד באותו השבוע (רוב הצופים בהקרנת העיתונאים בכלל פרשו באמצע), ובואו לא נשכח שמדובר בדופקמוח סוג א' באורך של לא פחות משעתיים וחצי. הסגנון הפילםנוארי והסבנטיזי שלו נצרב בי עמוקות; לפסקול הנהדר אני מאזין עד עכשיו; הקריינות של ג'ואנה ניוסום עוד מצלצלת באוזניי; ואפילו אחרי שהצלחתי לפצח אותה (פחות או יותר), העלילה המורכבת להחריד המשיכה להעסיק אותי. אה, והבימוי של פול תומאס אנדרסון מעולה, כמובן. אפילו המנגינה בה מבצעים השחקנים את שורותיהם מוקפדת; כל אינטונציה כאן כל כך מושלמת שלא ניתן לדמיין את השורות מבוצעות באופן אחר.

מן הסתם, תחת התמות הגלויות של פרנויה, סמים, יחסים בין הרשויות ותיאוריות קונספירציה נמצאות גם תמות סמויות ומעניינות הרבה יותר כמו הגעגועים לאהובינו והתפכחותה של אמריקה מחלומותיהם של ילדי הפרחים, אבל כשאתם ניגשים לצפות בו בפעם הראשונה, נסו להרפות מהכול: אל תנתחו אותו ואל תנסו לעקוב אחרי העלילה פשוט תיהנו. בשביל כל היתר יש צפייה שנייה, ושלישית, ורביעית.

רגע בלתי נשכח: סצנת הפתיחה, המבוצעת בשלמות פריכה על פי הארכיטיפ של סרטי הנואר.

לחצו כאן לקריאת הביקורת המלאה

דור בביוף, דצמבר 2015



כתיבת תגובה