ראיון: מאירה ברנע גולדברג, מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת"

Meira_Son_c"כמה רחוק את מוכנה ללכת" הוא אחד הספרים הכובשים שיצאו על נושא ההיריון – בישירות ובכנות שלו, בהומור שבא באופן טבעי, בסיפור העלילה הסוחף, באופן שבו למרות כל אלה הוא מצליח להעביר עלינו ביקורת.

התיישבתי לראיון עם המחברת – מאירה ברנע גולדברג (בת 33, תושבת פ"ת, מנהלת הדרכה ברשת צומת ספרים). בת אמצעית (מתוך שלוש אחיות) לאבא כתב ספורט (הארץ, עיתון חדשות ז"ל והיום ההיסטוריון של ההתאחדות לכדורגל) ואמא מורה. ספרה ראה אור באוגוסט 2011 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

מתי התחלת לכתוב? זהו ספרך הראשון. כתבת לפני כן למגירה?

נתחיל מזה שהראש שלי עובד כסופרת מהרגע שלמדתי לכתוב. כל מה שאני רואה בחוץ מתיישב לי בראש כהתחלה או אמצע של סיפור. כל אדם כמעט שאני רואה ברחוב, מסקרן אותי. מי הוא ? מה הוא עושה ? לאן הוא ממהר… למה הוא פועל כפי שהוא פועל ? המון התחלות ללא המשכים. הראש שלי זה מחסן שלם של התחלות של ספרים וסיפורים. אני זוכרת שכבר בכיתה ג כתבתי מחברת שלמה, סיפור של ילדה שבורחת מגרמניה הנאצית לארץ ישראל. תמיד ידעתי שאני אכתוב ספר אבל לא הצלחתי להתקדם עם אף התחלה, יפה ככל שתהייה. תמיד הגעתי למקסימום עמוד 140 ולא יותר. אני לא זוכרת איזה סופר אמר לי פעם שכאשר יהיה לי בראש ספר אמיתי אני אדע כי אני ארגיש את זה עמוק, וכך היה. כשהגיע הזמן, הספר פשוט נכתב בעצמו. לא יכולתי לעצור את האצבעות שלי , הן פשוט רצו מעצמן על המקלדת כמו טרנס. לפעמים אפילו הדמויות עשו מה שהן רצו בלי קשר למה שתכננתי לכתוב בהתחלה. זאת הייתה חוויה מדהימה שהמון סופרים סיפרו לי עליה ולא ממש האמנתי להם שזה באמת ככה. היום אני מאמינה…

אני לא יכול להתאפק וחייב לשאול את השאלה שהכי מעניינת אותי: עד כמה בעצם הספר מבוסס על הסיפור האמיתי שלך?

שאלה מעניינת. כולם שואלים אותי את השאלה הזו. הטיוטה הראשונה של הספר, זו שהגשתי בהתחלה להוצאה, הייתה 100% סיפור אמיתי. והתגובה של נועה מנהיים העורכת הראשית בהוצאה הייתה שהכתיבה שלי יפה, אך הסיפור לא הגיוני. העורכת שלי, תמר ביאליק, עבדה איתי לפחות שנה עד שהיא הצליחה לגרום לי להבין שאני לא הגיבורה הראשית בספר ועד שהיא הצליחה לגרום לי להבין שמותר לי קצת להמציא. בפועל כמעט כל מה שנכתב בספר על הטיפולים והאימוץ נכון, ועם הדמויות הרשיתי לעצמי להיסחף. אין לי אחות מרושעת כמו האחות של הגיבורה בספר, את הדמות של האבא הקצנתי. הוא מבוסס על מספר אנשים שאני מכירה והרשתי לעצמי לאחד אותם לדמות אחת (באישור אבא שלי כמובן…). יש לי שני סיפורים משעשעים בהקשר הזה. הייתי בשישי האחרון בחתונה משפחתית, וכמעט כל הדודות נגשו אלי לבקש סליחה ולשאול האם הן "דודה צילה". הסיפור הנוסף הוא שהדמות של בעלי היא הדמות הכי אמינה והכי מתאימה למקור, ואחת הביקורות שקבלתי לפני שהספר יצא היא שהדמות לא אמינה, שלא יכול להיות שקיים אדם כזה במציאות. נאלצתי להמציא לו פגמים ולהכניס לספר.

הדמות האהובה עלי ביותר היא הדמות של מוריה שמבוססת על 4 חברות שונות. בקשר לשאול השכן ? אמיתי במדויק, אבל עברתי דירה… אני אפילו כבר גרה בקומה חמישית עם מעלית, אבל את החוויה מלגור 3 שנים בקומה שלישית בלי מעלית אני סוחבת גם לספר הבא שהתחלתי לכתוב.

למה ויתרת על נתינת שם למספרת?

ידעתי מהתחלה שלא יהיה לגיבורה שם. זה היה לי ברור. יש לעניין הזה מספר סיבות. קודם כל, התחלתי לכתוב על עצמי, וזה היה לי מביך מאד לכתוב כל רגע את השם של עצמי בספר. אומנם רמת החשיפה שלי בספר היא עצומה, אבל במקור אני מאד ביישנית וזה הביך אותי, אחר כך כשהבנתי שזאת בכלל לא אני, וכשהבנתי שמדובר בתופעה ושהדמות הזו מייצגת כל כך הרבה נשים, החלטתי שהיא תישאר אנונימית. היא מייצגת את כל הנשים שאני מכנה אותן "אימהות ללא תינוק". גם הרגשתי שאין לי שם. בכל התקופה שעברתי את הטיפולים, אף אחד לא זכר את השם שלי. כולם קראו לי "חמודה". בהתחלה לא שמתי לב לזה אבל לאט לאט זה התחיל לעצבן. אפילו הרופא הפרטי שלי ששילמתי לו סכום כסף נכבד על 3 דקות של פגישה לא טרח לזכור את השם שלי. הרגשתי בכל התקופה של טיפולי הפוריות וניסיונות האימוץ כמו "סתם עוד אישה". רציתי להעצים את תחושת הניכור והבדידות.

מה דחף אותך לפרסם את הסיפור שלך?

אין לי תשובה. התחלתי לכתוב בעיקר על מנת לשעשע את עצמי. הייתי חוזרת מטיפול קשה (הפריה חוץ גופית וכל המשתמע מזה) והכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב על הסיטואציה אבל בצורה משעשעת על מנת להצחיק את עצמי. השיא היה מבחינתי בבית החולים. אושפזתי שבועיים ואסור היה לי לקום מהמיטה. שכבתי עם מחברת ועט ביד והתחלתי לצייר את עצמי בקומיקס. לספר את הסיפור של האשפוז. ישבתי וממש צחקתי על עצמי ועל המצב. הייתי כל כך משועשעת שכל האחיות והמאושפזות באו לראות למה אני צוחקת, קראו וצחקו גם כן. הקומיקסים שלי עברו מיד אל יד בכל המחלקה וכל אחת החמיאה לי ואמרה לי שאני חייבת לעשות עם הדפים האלו משהו. כתבתי וכתבתי וכשהיו לי 500 עמודים הבנתי שצריך לעשות כאן סדר כי נראה לי שבטעות הצלחתי לכתוב ספר. ברגע שחתמתי על החוזה בהוצאה נבהלתי. התחרטתי לחלוטין. הרגשתי חשופה והתחיל אצלי התקף חרדה. כמעט וביטלתי את החוזה איתם, אבל בעלי שכנע אותי. היום בדיעבד אני מאד מרוצה. אני מקבלת בכל יום עשרות מיילים / טלפונים ומכתבים מנשים שקראו את הספר. כשאני קוראת את המכתבים שלהן ועד כמה הצלחתי לחדור אל תוך הלב שלהן, במיוחד לנשים שעברו ועוברות דבר דומה, אני גאה בעצמי ויודעת שעשיתי את הדבר הנכון. הספר הזה יכול לעניין נשים רבות, גם כאלו שלא עברו את החוויה שאני כתבתי עליה, אבל כשאישה מספרת לי שבזכותי בעלה הסכים להירשם לאימוץ אחרי 8 שנים של טיפולי פוריות, כי רק לאחר שהוא קרא את הספר הוא הבין מה היא עוברת, אני נרגשת עד כדי דמעות. מזל שמשהו לא מוסבר דחף אותי לכתוב ולפרסם את הספר.

למה בחרת שלא לכתוב על תהליך הלידה? (זה אחלה רעיון לספר המשך!)

כשאתה כותב סיפור אישי מרגש, מאד קל להיסחף ולהפוך את הספר למשהו דביק. לספר הזה כתבתי 12 סופים. היו לי ולעורכת וויכוחים קשים ומרים על הסוף. אני רציתי לסיים אותו בצורה אחרת, שרק מודיעים לגיבורה שהיא בהריון, והיא רצתה תינוק ביד ואושר אינסופי. אני סירבתי בכל תוקף להפוך את הסצנה האחרונה לקיטשית. הספר מסתיים בעוקצנות וממשיך בביקורת שלי על החברה.

אני חושבת שהספר היה ארוך יתר על המידה אם הייתי בוחרת לכתוב גם על תקופת ההיריון והלידה. כמו סרט רומנטי מעצבן שבני הזוג כבר יחד אבל במקום לסיים את הסרט ממשיכים עוד 15 דקות משעממות. לא רציתי להיכנס לפינה הזו. על מנת לכתוב בצורה איכותית על ההיריון והלידה הייתי צריכה להוסיף לספר לפחות עוד 150 עמודים. מעבר לזה רציתי שכל הספר יהיה איטי, והסוף יגיע בפתאומיות, בדיוק כמו שקרה לי במציאות. צר לי לאכזב… הספר הבא לא יעסוק בנושא הזה. אבל כרגע אני כתובת טור באתר האינטרנט מאקו שמתאר את המשך הסיפור. מופיע שם סיפור הלידה האמיתי ובקרוב יתפרסמו עוד טורים שהם למעשה המשך של הספר.

מי הציע את שם הספר?

אני כתבתי את שם הספר לפני שידעתי שיהיה ספר. חזרתי מזועזעת מבדיקה רפואית. הבנתי שקל לא הולך להיות לי. גם אני וגם בעלי התגלינו כנשאי גן טייזקס. ישבתי מול הדף הלבן במחשב וחשבתי לעצמי האם יש סיכוי שאצליח לכתוב גם על הנושא הזה משהו משעשע. הדף הלבן נשאר לבן במשך דקות ארוכות ואז פתאום כתבתי רק משפט אחד "כמה רחוק את מוכנה ללכת". לא שמתי סימן שאלה. זאת הייתה הצהרת כוונות. ומאז המשפט הזה הלך איתי לכל מקום. היה לי ברור שזה שם הספר. לשמחתי כולם בהוצאה מאוד התלהבו. אף אחד שם לא חשב לנסות לשנות את השם.

953814תהליך עיצוב העטיפה היה קל?

אני לא חושבת שניתן להגדיר את התהליך כ"קל" או "קשה". התהליך היה ארוך ומעניין. קודם כל הבנתי שמי שיעצב את הכריכה זה אמרי זרטל, המעצב הכי טוב והכי נחשב בארץ. מאד התרגשתי מהמפגש איתו. ידעתי בראש איך אני רוצה שהכריכה תראה אבל הייתי פתוחה להצעות. לפחות ככה חשבתי… פסלתי כל כריכה שלא הייתה מה שאני רציתי. שיגעתי את המעצב ובשלב מסוים כבר הרגשתי לא נעים ממנו למרות שהוא היה הכי רגוע. הוא הסביר לי שככה זה עם סופרי ביכורים, הם הכי לחוצים לגבי עיצוב הכריכות שלהם. לטענתו ככל שהסופר ותיק יותר, כך התהליך יותר פשוט. הוא נתן לי לבחור את הציור וגם את הצבע. כשראיתי את הכריכה שלי, ידעתי שזהו. שמצאתי מה שחיפשתי. הייתה לי בעבר תחושות כאלו. כמו שכשראיתי את בעלי בפעם הראשונה, עוד לפני הפגישה הראשונה, ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

כמעט 5 שנים. היום זה נשמע כל כך רחוק. כתבתי את הספר לאורך כל התקופה של הטיפולים והניסיונות לאמץ.

בטח שמחת מאוד לקבל את התשובה החיובית מההוצאה לאור.

הגשתי את כתב היד רועדת כולי רק להוצאה אחת בארץ – להוצאת זמורה ביתן כנרת. זאת הוצאה שכל חיי הבוגרים חלמתי להוציא בה ספר. הייתי בטוחה שאני אקבל תשובה שלילית. חשבתי לעצמי שכשאקבל את התשובה השלילית כמו אגרוף לפנים, אני אוכל להמשיך בלב שלם לשלוח את כתב היד גם להוצאות אחרות. שלחתי את כתב היד, והמתנתי המתנה מותחת במיוחד. (אחרי 4-5 שנים של טיפולי פוריות אני רגילה להמתין המתנות מותחות ולהתפלל כל יום לתשובה חיובית…) יום לפני ראש השנה של השנה שעברה התקשרה אלי נועה מנהיים העורכת הראשית. קפאתי כולי, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. היא אמרה לי שהיא עברה על כתב היד ומצאה אותו מעניין. היא קבעה לנו פגישה. ביקשתי את רשותה לרגע ואז צרחתי צרחה כל כך חזקה והתחלתי לקפוץ בכל הבית באושר ושמחה. רק אחרי שתי דקות חזרתי אל שיחת הטלפון. היא הסבירה לי מתי להגיע ולאן ואני מרוב התרגשות לא רשמתי כלום ואחרי שהשיחה נותקה חזרתי אליה שוב, התנצלתי וביקשתי לנהל שוב שיחה, אבל הפעם בצורה בוגרת. היא קיבלה את ההתנצלות. נראה לי שהיא רגילה לקבל כאלו תגובות.

איך היה תהליך העריכה?

תהליך העריכה לקח כמעט שנה. התהליך היה קשה מאד עבורי ואני חושבת שהתבגרתי בשנה הזו. זה המקום באמת להגיד תודה לעורכת המדהימה של הספר, תמר ביאליק, שבזכותה כל התהליך הצליח. אני הגשתי את הספר וחשבתי שהוא מושלם. התפקיד של תמר העורכת היה להאיר לי את המקומות הבעייתיים בספר ולתת לי לתקן אותם לבד. בהתחלה נעלבתי. כל הערה ננעצה לי בלב כמו סכין והתחלתי לפתח שנאה כלפי המיילים מהעורכת, אבל בזכות העדינות של תמר, התחלתי לקרוא את ההערות, להבין אותן, להבין מאיזה מקום הן באות והתחלתי לתקן. השיא של התהליך היה כחודש לפני צאת הספר, כשאני מיוזמתי מחקתי 150 עמודים. בתחילת התהליך, כל שורה שנמחקה כאבה לי, בסוף התהליך גיליתי את חדוות המחיקה. זה היה מדהים לגלות שאפשר למחוק קטעים שלמים ולהיפרד מהם יפה אפילו שהקטעים כתובים בצורה איכותית וטובה, פשוט להבין שהם לא מתאימים.

מה היה כתוב במאה וחמישים העמודים שמחקת?

בעיקר פירוט נרחב יותר של הטיפולים. אל תשכח שכשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי בתוך הטיפולים ובעת העריכה של הספר כבר נולד לי ילד. כשהייתי בתוך הטיפולים ובתוך תהליך האימוץ כל פרט קטן היה נראה לי חשוב והכרחי, ובשלבי העריכה המתקדמים הבנתי שזה מיותר. בהוצאה כבר ביקשו ממני למחוק 100 עמודים ואני סירבתי, הספר עמד לצאת עם כל הפרוט המייגע שאני משום מה המשכתי לדבוק בו, ואז נתתי את הספר למישהי שאני מאד מעריכה את הדעה שלה. היא קראה את הספר וחיכיתי בקוצר רוח לתגובה שלה. במקום להגיד לי כמו כולם כמה הספר טוב, משעשע ומעולה היא הוסיפה שהספר טוב אבל היו קטעים שהיו ארוכים לה מידי. פעם ראשונה שלא נעלבתי מביקורת. לקחתי את הספר ליד וניסיתי להבין לבד איפה הגזמתי. כשראיתי שכתבתי 30 עמודים ויותר על המבחן למסוגלות הורית שעברנו בעלי ואני בשרות למען הילד, הבנתי שהגזמתי לחלוטין. התחלתי למחוק מבלי לרחם. העורכת שלי חיבקה אותי. היא אמרה שהיא לא האמינה שאני אעשה זאת מיוזמתי.

עוד משהו, בהתחלה נכנעתי ללחץ והכנסתי סיפור הריון ולידה מאד ארוך… מחקתי גם אותו.

סיפרת לי גם שדמות שלמה קוצצה מהספר בתהליך העריכה.

נכון, אתה רואה? איך שכחתי מיואב… בשלב מסוים, קצת בהתחלה של תהליך העריכה, התלהבתי מהעובדה שאני יכולה להמציא דברים ולא להישען רק על המציאות. הכנסתי דמות שאני אישית מאד אהבתי, את יואב, האח של הגיבורה שנהרג בתאונת אופנוע בגיל 21. יואב היה הבן האהוב של האבא והצדיק את הקשיחות של דמות האב לאורך כל הספר. הוא אפשר לי להתפרע עם זיכרונות ילדות כביכול של הגיבורה. שילבתי אותו לדעתי בחינניות רבה לאורך כל הספר וממש ברגע האחרון החלטתי להוציא את הדמות הזו. הרגשתי שהוא מכביד על העלילה. העורכת שבהתחלה אהבה את הדמות של יואב גם עודדה אותי להוציא את הדמות. היום בו עברתי על הספר שוב ונאלצתי למחוק את הדמות ולשנות דיאלוגים שלמים, היה היום הכי קשה בכל שלבי העריכה. ממש נקשרתי לדמות. הרגשתי שהרגתי אותו פעמיים…

כשהספר יצא, פחדת מביקורות רעות?

התשובה שלי כנראה מאד נאיבית. לא האמנתי שמישהו יוכל לכתוב משהו רע על הספר הזה. לא בגלל שאני חושבת שכולם חייבים לאהוב אותו, אלא חשבתי שלא ניתן לשפוט את הספר הזה מבחינה ספרותית בגלל העוצמה של הסיפור האישי והידיעה שזה סיפור אנושי מרגש שעובר על נשים רבות. הרגשתי שיש לי איזו "הנחה", לפחות עד הספר הבא שלי. לשמחתי רוב התגובות והביקורת היו ממש טובות. לפני שבועיים בערך נתקלתי בביקורת אחת לא חיובית. הרגשתי שעולמי חרב עלי. לא עזרו לי כל הביקורות הטובות וכל השבחים. הרגשתי כאילו פגעו בדבר הכי יקר לי. סתם לצורך השוואה, הייתי בג'ימבורי עם אבישי התינוק שלי וילדה בת 6 חטפה לו משהו מהיד ודחפה אותו. כשראיתי את זה נצבט לי משהו בלב. מישהי העיזה לפגוע בילד שלי? כך גם הרגשתי כשראיתי את הביקורת הזו. אבל בסופו של דבר זה חישל אותי. עכשיו אני מוכנה יותר. אני צריכה ללמוד לא לקחת דברים ללב. זה לא הגיוני להתייחס לכל ביקורת. צריך לדעת לסנן.

את חושבת שספרך יהפוך לסרט? מה דעתך על עיבודים קולנועיים ליצירות ספרותיות?  ואם הוא יהפוך לסרט, מי את רוצה שישחקו בתפקידים הראשיים?

לפני כמה ימים שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי שהלוואי והספר יהפוך לסדרת טלוויזיה, לאו דווקא לסרט. אני מסוגלת לדמיין את זה קורה, סדרת דרמה קומית בערוץ 10. קשה לי להיות לקטורית לכל הדמויות. את האמא חייבת לשחק תיקי דיין, את האבא יהורם גאון. את הדמות של "חמודה" צריכה לשחק מישהי לא מוכרת שזה התפקיד הראשון הגדול שלה. צחי גרד יכול להיות שאול השכן או יעקב כהן….

באופן כללי אני מאד אוהבת לראות עיבודים קולנועיים ליצירות ספרותיות, אני לא באה עם הדעה הקדומה ש"הספר יותר טוב מהסרט". אני בעיקר אוהבת עיבודים טלוויזיוניים של ספרים. בנות בראון של עירית לינור זאת הסדרה שאני הכי אוהבת בעולם! ראיתי אותה מיליון פעם ואף פעם לא ימאס לי.

אילו עיבודים מוצלחים נוספים ראית? היו מקרים שאהבת את הספר יותר מהסרט?

לאחרונה ראיתי את הסרט "העזרה". הסרט היה מעולה אבל לא טוב כמו הספר. מדובר בספר מצוין וידעתי שהסרט לא יצליח לגעת בי כמו הספר, ואם להיות שגרתיים, סדרת הספרים של הארי פוטר… כל כך אהבתי את הספרים וכל כך סבלתי בסרטים. לפחות בסרטים הראשונים שנראו לי ילדותיים מידי ולא מצליחים להעביר את העושר של הדמויות כמו בספרים.

עיבוד מאד מוצלח לדעתי של ספר לסרט, הוא ניקולא הקטן. הסרט הצליח להעביר את רוח הספר בצורה מדויקת. בחירת שחקנים מעולה. באתי בלי ציפיות ויצאתי מופתעת לטובה.

הושק בישראל קורא ספרים אלקטרוני, שכבר התחיל לצבור תאוצה. מה דעתך על הטרנד הממוסך הזה?

אני קצת מפחדת מטכנולוגיות חדשות. עד לפני כמה ימים גם לא היה לי פייסבוק. אני לא מצליחה לדמיין את החיים בלי ספרים, עם דפים אמיתיים, ריח, חוש המישוש. הספרים הם חלק מאד חשוב בחיים שלי. סלון בלי ספריה גדולה ויפה לא נראה לי סלון אמיתי, אבל גם אותי קל לפתות. לפייסבוק התמכרתי תוך דקה. אי אפשר לעצור את הקדמה. אני מנחמת את עצמי שלדעתי בדור שלי לא ייעלמו הספרים הרגילים.

ובכלל, בישראל שוק הספרים מאוד גועש – שיתופי הפעולה בין ההוצאות לאור לבין החנויות המסחריות, המחירים הלא יציבים והתחרות המטורפת. מה דעתך על כך? צריך להעלות את מחירי הספרים או לא?

אני יודעת רק דבר אחד. כשהייתי בצבא רציתי לקנות 3 ספרים שמאד רציתי שיהיו אצלי בבית, ולקחתי הלוואה מהבנק כי הם עלו יותר ממשכורת של חייל ולא רציתי לבקש כסף מההורים שלי. זה מצב לא הגיוני בעיני. היום כסופרת צעירה אני רואה שכשהספר שלי נמכר במחיר מבצע קונים אותו, כשהספר נמכר במחיר מלא, כמעט ולא קונים אותו. לדעתי לסופרים צעירים בתחילת דרכם אין דרך למכור ספרים אלא במבצע. אני לא "עמוס עוז" או "רם אורן" שאנשים מסכימים להוציא על הספר שלי סכום של 80-90 שקלים.

איזה ספר את קוראת עכשיו? יש ספרים שאת רוצה להמליץ עליהם לקוראי הפורטל?

הספר הכי טוב שקראתי השנה וגרם לי להמשיך לחשוב עליו ימים ארוכים גם לאחר סיום הקריאה הוא הספר של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן". ספר מצחיק מאד, שמתחיל כמו ספר "בנות קלאסי" אך מקבל תפנית רצינית מאד לקראת הסוף. סיימתי אותו ביום אחד. ספר משעשע וחכם.

יש לך טיפ לתת לקוראי האתר שגם "חוטאים בכתיבה"?

לא להתייאש. לא משנה כמה קשה, להמשיך לכתוב, להמשיך לשלוח את כתב היד להוצאות לאור, אבל הכי חשוב, לדעת לקבל ביקורת. לא להיעלב. להראות את כתב היד גם לאנשים שלא מכירים אותנו אישית ושלא מפחדים לתת ביקורת בונה.

את מתכוונת לתת לאבישי לקרוא את הספר? באיזה גיל? איך את חושבת שהוא יגיב?

זאת שאלה קשה. אני מניחה שאם זה יעניין אותו אני אתן לו לקרוא את הספר. כשאני הייתי בת 16 אמא שלי נתנה לי לקרוא את היומן שלה שהיא כתבה וזה היה לי מאד מעניין ומפתיע לגלות שהיא לא רק "אמא" אלא ממש אישיות בפני עצמה עם רצונות וצרכים. אם זה יהיה תלוי בי הוא יקרא את הספר רק כשהוא יעמוד להפוך לאבא בעצמו. לא הייתי רוצה שהוא יגלה שאני לא רק "אמא" לפני הזמן.

היית עוברת את התהליך שוב לעוד ילד?

זאת שאלה שכוווולם שואלים אותי וגם אני שואלת את עצמי ואין לי תשובה. בעלי ואני ישבנו וחשבנו מה עושים הלאה ואיזו משפחה אנחנו רוצים ואין לנו עדין תשובה. כרגע אני משקיעה את כולי באבישי. לפני כמה ימים הורדתי טפסים מהאינטרנט (טפסים של השרות למען הילד) על מנת להגיש בקשה לאימוץ לילד גדול. עדין לא שלחנו את הטפסים בדואר. לגבי טיפולי הפוריות, וניסיונות להיכנס להריון, אני מניחה שברגע שהדבר יתחיל לבעור בתוכי אני אעשה זאת בלי לחשוב פעמיים, אבל אני עדין לא שם. בשביל אבישי הייתי עושה הכול מהתחלה אפילו עוד 20 פעם…

וכמובן, אנחנו הקוראים כבר לא יכולים לחכות – מה עם ספר נוסף? מתבשל משהו?

לפני כשבועיים הרגשתי צורך עז להתחיל לכתוב את הספר השני שלי. פתאום מבלי להבין איך, התיישבה לי דמות בראש ולא עוזבת אותי. דמות מאד שונה מ"חמודה" מהספר הראשון. דמות שלא דופקת חשבון, לא צריכה שכולם יאהבו אותה וממש לא אכפת לה מה חושבים עליה. התיישבתי מול המסך ושוב ראיתי כיצד הנס קורה. האצבעות הקישו במהירות על המקלדת ופתאום היא התעוררה לחיים. אני עדין לא רוצה לגלות פרטים, אבל שלחתי את הפרקים הראשונים לעורכת שלי שלשמחתי התלהבה מאד ועודדה אותי להמשיך בכיוון. אני מאד מקווה שזאת לא דמות "סרק" כזו שתבוא רק ל 100 עמודים ותעלם לי באמצע. עוד מוקדם מידי לדעת.

דור בביוף ומאירה ברנע גולדברג, 27 בספטמבר 2011.



כתיבת תגובה