פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2014: ״אני עצמי ואמא שלי״, ״יום ראשון נפלא״, ״תשעה חודשי מאסר״ ו״לעין השמש״

פסטיבל הקולנוע הצרפתי חוזר השנה לסיבובו ה-11 בישראל ומסתמן כאחד מאירועי הקולנוע המצופים והכיפיים ביותר, עם סרטים חדשים בהקרנות מוקדמות, הקרנות חד פעמיות של סרטים שלא יעלו לאקרנים בישראל, וכמובן, כמה קלאסיקות צרפתיות. אנשי הספר יצאו לראות סרט חדש אחד, קלאסיקה אחת ושני סרטים שלא יופצו בישראל, וחזרו עם רשמים והמלצות. את הפסטיבל תוכלו לתפוס בסינמטקים עד יום ראשון 6.4.2014 – ומיותר לציין כמה זה מומלץ, נכון?

אני עצמי ואמא שלי פוסטר הסרטאני עצמי ואמא שלי / Les Garçons et Guillaume, à table!

"אני עצמי ואמא שלי", סרט הדגל של הפסטיבל השנה, קטף שלל מחמאות ופרסים בטקס פרסי הסזאר האחרון (פרסי הקולנוע הצרפתי), ואמור היה להיות קומדיה חביבה מאת אחת הקומיקאים הגדולים ביותר בצרפת כיום, גיום גאליין, אשר מבוססת על סיפור חייו האמיתי. ובמשך רובו הוא באמת חביב (גאליין משחק בסרט גם את עצמו וגם את אמא שלו, והוא עושה את זה נהדר), אלא שאז מגיע הסוף ומסבך את הכול. זה ממש לא סרט תמים כמו שהוא נראה; הוא בעייתי ביותר, על סף הלא-מוסרי, למעשה. למה, והאם זה באמת ככה? כאן תמצאו מאמר משותף לדור ולאתי המציג שתי גישות שונות כלפיו. אבל בינתיים נמשיך עם שאר הסרטים, שלא גרמו לנו כאב ראש או תהיות מוסריות קשות מעצם קיומם.

 

un_beau_dimancheיום ראשון נפלא / Un beau Dimanche

"יום ראשון נפלא", סרטה השמיני של השחקנית-שהפכה-לבמאית ניקול גרסיה, הוא סרט שמצליח לשמור על קו אימפרסיוניסטי מאוד, בעיקר בחציו הראשון, מבלי לעבור את קו הגבול למחוזות הארט-האוס האיזוטריים.

בפטיסט הוא גבר צעיר בעל נטייה להתבודדות ולנדודים אשר עובד כמורה מחליף בבתי ספר בדרום צרפת. הוא נאלץ לקחת הביתה לסוף שבוע את מטיאס, תלמיד שלו שאביו שכח לבוא לקחת אותו. מתיאס לוקח את בפטיסט אל חוף הים, שם עובדת אמו היפה סנדרה. בין השניים נוצר קשר רומנטי, אך אחרי סנדרה רודפים נושים מסוכנים והיא נאלצת לברוח. בפטיסט מחליט להישאר איתה, אך למען כך ייאלץ להתמודד עם עברו ועם משפחתו אשר השאיר מאחור.

הסרט מתקדם באופן שלא מאפשר לצופה להבין לאן הוא חותר או מה יקרה בהמשך; למשך כל המערכה הראשונה לא ידוע לנו כמעט דבר על אף אחת מהדמויות; את הכול אופפת אווירת מסתורין – וזה פשוט נהדר. הבימוי העדין שם דגש על תקריבים, וזה עובד מעולה כי השחקנים הראשיים פייר רושפור ולואיז בורג'ואן לא רק משחקים נפלא אלא גם יפהפיים. (מצד שני, באופן חריג כשמדובר בקולנוע צרפתי, לא קיבלנו שום סצנת סקס.) התסריט מינימליסטי מאוד, והאווירה היא המרכיב הדומיננטי ביותר.

ואז נגמרת המערכה הראשונה והסרט מתקדם למחוז שונה לגמרי ולא צפוי לחלוטין. צבעוניות החופים שהזכירה מאוד את "חלודה ועצם" המעולה מפנה את מקומה לזירת התרחשות אחרת, בה אנו נחשפים לגילויים על חייו של בפטיסט. פה התסריט מתחיל להתעבות, אבל הגילויים המרעישים הם בעצם לא כאלה מרעישים, והרומנטיקה החשובה והמיוחלת כל כך מקבלת זמן מסך אפסי. ובנוגע לאמירה של הסרט, הוא מגיע לנקודה כלשהי בסופו, אבל צריך לחצוב ממנו אמירה בכוח, אם בכלל יש לו אחת כזו. בכל מקרה, יש לציין שהסרט עובד גם ללא מסר. בכל מקרה, המרכיב החשוב ביותר בסרטים מהסוג הזה הוא האווירה, אם אפשר להגדיר את זה ככה, וכאן היא מורכבת ומוצגת באופן נהדר. אם כך, אפשר לומר שהסרט השיג את מטרתו: להעניק לצופים צפייה חווייתית שתזיז בהם משהו גם ללא מילים.

wa_import26תשעה חודשי מאסר / 9 Mois ferme

"תשעה חודשי מאסר" של אלברט דופונטל נכנס למשבצת ההפתעה הנעימה: הקומדיה החביבה התבררה להיות קומדיה פרועה, מטורפת וקורעת מצחוק ברמה של געיות בקול רם. אריאן היא שופטת צעירה ונוקשה, ורווקה מושבעת שבזה לגברים. לכן מפתיעה עד מאוד העובדה שהיא בהיריון – ועוד בחודש שישי. וזה עוד כלום לעומת זהותו של האב, שמתברר להיות פושע שמואשם בפשע חמור ביותר: הוא נתפס בעת שפרץ לבית של קשיש, ולאחר מכן ניסר את ארבע גפיו של הזקן ואכל את שתי עיניו! אריאן ההמומה שלא זוכרת דבר מנסה להתאפס על עצמה, לגלות איך הגיעה למצב הזה – ומה מצפה לה ממש עוד מעט.

כמו שהבנתם, לא מדובר בסרט שעושה הנחות לדמויות שלו, אלא באחד שיתעלל בהן ללא רחמים על מזבח ההומור המוקצן. ואלוהים, כמה שזה מצחיק. זו הקומדיה הכי מצחיקה שנראתה בישראל (גם אם להקרנה חד פעמית במסגרת הפסטיבל) לפחות מאז "עצבניות אש", והיא מטורפת לא פחות – אפילו יותר. העלילה מתקדמת בקצב, עם הרבה טוויסטים וסיבוכים, וההומור פסיכי לחלוטין. זה סרט שלא רק שמחייכים ברוב מהלכו, אלא ממש צוחקים בקול רם. חוץ מזה, הוא גם משלב עבודת משחק קומית מוקצנת וקורעת (סנדרין קיברלן ואלברט דופונטל בתפקידים הראשיים), והגשה מעניינת: הוא ללא ספק קומוניקטיבי מאוד בהתחשב בקולנוע הצרפתי המודרני, ויש בבימוי ההומור שלו אפילו משהו אמריקאי קצת – ועם זאת מדי פעם מבליחים שוטים או אופני הצגה אקספרימנטליים ומקוריים, שמשתלבים יפה בסרט רק בזכות היותו הומוריסטי. בקיצור, קומדיה מופרעת לחלוטין וקורעת מצחוק – כיף אדיר.

לעין השמשלעין השמש / Plein Soleil

המותחן "לעין השמש" (בגרסה המקורית של רנה קלמנט מ1960, כמובן, ולא הרי-מייק מ1999), המבוסס על ספרה של פטרישיה הייסמית', הוא אחת מהקלאסיקות הצרפתיות שמוצגות השנה על המסך הגדול במסגרת הפסטיבל. זהו סיפורו של גבר צעיר ומושך שנשלח לאיטליה על ידי מיליארדר אמריקני כדי להביא הביתה את בנו, שמבלה ברומא עם אהובתו. השניים הופכים לחברים, גם אם יחסיהם מתוחים קצת – ואז, לא הרחק אל תוך הסרט, מגיע טוויסט מפתיע להדהים שהופך אותו על פיו. הגבר הצעיר הופך להיות פושע מוחכם ומאלתר חסר תקנה שכוונותיו לא הכי ברורות, אבל מה שבטוח זה שהוא אוהב את החיים הטובים, והוא לא בוחל באמצעים ולא מפחד לנהוג באכזריות.

"לעין השמש" מציג סיפור, אבל הוא מרגיש תלוש מכל הקשר; יש כאן סיפור, אבל לא ברור למה לספר אותו, או למה שמישהו ירצה להקשיב לו. החתיך משקר, כמעט נתפס, חומק, משקר, כמעט נתפס, חומק, וכן הלאה במשך שעתיים. מה המטרה של כל זה? חוסר הבהירות הזה משתקף גם בתחילתו של הסרט, שמשלבת כל מיני שוטים שהם אמנם אומנותיים אבל חסרי כל תרומה או רלוונטיות לסרט עצמו. זה לא שהסרט לא עמד במבחן הזמן או משהו, שהוא מתפזר מדי או משעמם, הוא סתם תלוש.

אה, ועוד משהו: אלן דלון, בן 25 כשכיכב בסרט הזה, הוא כנראה הגבר היפה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. רק בזכותו הסרט הזה מחזיק מים.

מה, לא? לחצו להגדלה ;)

מה, לא?

// דור בביוף



כתיבת תגובה