סיכום 2014 בקולנוע: 10 הסרטים הטובים ביותר של השנה

אנשי הספר אוואטאר שקוףאולי אנחנו סתם ממורמרים, אבל 2014 לא הייתה שנה טובה במיוחד בקולנוע. בעוד ב2013 היה קשה לגבש את רשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה כי היו יותר מדי כאלו, השנה היה מדובר במשימה קשה כי כמעט לא היו כאלו. ראינו הרבה סרטים השנה, חלקם טובים וחלקם טובים פחות, אבל רק מעט מאוד מהם היו סרטים מצוינים שבאמת ראויים להישאר בזכרוננו. מהרבה מאוד סרטים שהגיעו אלינו עם הבטחות גדולות ודירוג מבקרים ממוצע בשמיים התאכזבנו – למשל, לא תמצאו כאן את "בתוך לואין דיוויס" המפוספס של האחים כהן, את "אידה" היפה אך הקפוא של פאבל פאבליקובסקי, את "מר טרנר" המשעמם של מייק לי, את "יומיים ולילה" המתיש של האחים דארדן או את "מלון גרנד בודפשט" של ווס אנדרסון שנקבר תחת הגימיקים של עצמו. לא פחות מחמישה מהסרטים – חצי מהרשימה!  – הוקרנו לראשונה ב2013, אך יצאו להפצה מסחרית בישראל או להפצה משמעותית בעולם רק ב2014 ולכן נכנסו לרשימה הנוכחית. שניים מהם לא הוקרנו כלל בישראל. בקיצור, לא היה קל להרכיב את הרשימה הזו, אך הנה היא כאן.

10. ריו 2 / קרלוס סלדניה

לא ברורה לי קבלת הפנים הפושרת שהסרט הזה זכה לה. נכון, זה אמנם סרט אנימציה שנועד רשמית לילדים – ועוד המשכון! – אבל יצאתי ממנו שמח וטוב לבב כמו ילד שנלקח בפעם הראשונה לקולנוע. הסיפור על תוכי המקאו העירוניים שיוצאים למסע שורשים באמזונס מצויד בעלילה מעניינת ומלאה עם שני סטים של פרוטגוניסטים (דבר נדיר מאוד בסרטי ילדים), באנימציה ג'ונגלית מרהיבה שאפשר להעביר בה שעות, בהומור ששפך אותי מצחוק ובפסקול כיפי ונהדר בו מתארחים אמנים כמו ג'אנל מונה וברונו מארס. האווירה הכוללת היא אנרגטית, שמחה וצבעונית, ממש קרנבל קולנועי. כשיצאתי מהאולם הרגשתי מאושר כמו ילד קטן.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

9. רק האוהבים שורדים / ג'ים גרמוש

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: קשה להחליט אם דרמת הערפדים המלנכולית והמסוגננת של ג'ים גרמוש ("פרחים שבורים") היא הימור נכון להפצה מסחרית או לא. מצד אחד, דרמת ערפדים עם סטייל מדהים בכיכובה של טילדה סווינטון; מצד שני, סרט כבד, איטי ודי חסר עלילה, שהשחקנית הראשית בו היא האווירה – ממש לא "דמדומים". ואכן, הסרט היה אמור לצאת להפצה מסחרית בארץ באוגוסט לאחר שהתמודד על הפרס הראשון בפסטיבל קאן בשנה שעברה (והפסיד ל"כחול זה הצבע החם ביותר"), אך זה בסופו של דבר לא קרה, ללא כל הסבר רשמי מהמפיצים; בשבוע פרסום המאמר התפרסם פתאום שהוא כן יעלה בארץ, ב1.1.2015 – והרווח כולו שלנו. משוט הפתיחה המסתובב והמהפנט שלו כבר ברור שהסרט הוא מעדן מלכים לעיניים, יצירת מופת אמיתית של עיצוב אומנותי, ומהשיר הראשון שמלווה אותו ברור גם שזה הולך להיות אחד הפסקולים המוצלחים ביותר של השנים האחרונות. נכון, סיפור האהבה בן מאות השנים בין שני הערפדים ההיפסטרים שלנו הוא די סטטי, הדיאלוג מפריז בהתחכמויות ובניים-דרופינג ואין לו עלילה בכלל, אבל זה לא נורא. קודם כל, כי הכוכבת הראשית בו היא האווירה – על העיצוב האומנותי כבר דיברנו, אבל בצירוף עם הקצב האיטי, הפסקול והעובדה שכל הסרט מתרחש באישון לילה מתקבל אפקט מסמם להפליא. ודבר שני – כי מי שירצה יוכל לחפור ולחפש בסרט רובד נוסף, המדבר על מצבה העגום של האנושות, על התמודדות עם היצר ועל תנועה קדימה גם כשכל מוטיבציה לכך התפוגגה.

8. רחוב ג'אמפ 22 / פיל לורד וכריסטופר מילר

כמו הראשון ברשימה, זוהי עוד בחירה לא מאוד פופולארית אך מוצדקת לחלוטין מבחינתי. כמו בשנה שעברה, בה הקומדיה היחידה שנכנסה לרשימה הייתה קומדיית אקשן, כך קורה גם השנה עם ההמשכון ללהיט "רחוב ג'אמפ 21" (שני סרטי המשך ברשימת סיכום השנה – תקדים!). הסרט הזה מאוד דומה לקודמו – מבחינת צוות ההפקה, השחקנים, העלילה שהועתקה כמעט אחד לאחד – רק טוב ממנו פי אלף. האקשן שלו מצוין; העלילה שלו באמת מפתיעה; האווירה נשארה רעננה וסופר-מעודכנת – והכי חשוב, הוא קורע מצחוק. הוא מודע לכך שהוא המשכון, והוא לא מפסיק לצחוק על זה; הוא מודע לכך שהוא סרט תיכון, והוא לא מפסיק לצחוק על זה; הוא מודע לכך שהסצנות המרגשות בקומדיות מגוחכות, והוא לא מפסיק לצחוק על זה. אולי זה גם קשור לקהל הקרוע שהיה איתי בהקרנה, אבל אף סרט, בחיים, לא גרם לי לצחוק ככה. שרירי הפרצוף שלי עדיין כאבו כשחזרתי הביתה.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

7. וויפלאש / דמיאן שאזל

"וויפלאש" הוא כנראה סרט האינדי המדובר ביותר של השנה: עם עשרים ימי צילום ותקציב צנוע של 3 מיליון דולר (ו2 דמויות בלבד), דרמת המתח הזו סחפה אחריה את המבקרים והקהל כאחד ומתחה להם את העצבים כהוגן. אה, וזה סרט על מתופף ג'אז. גדולתו של "וויפלאש" היא לא רק בתסריט ובבימוי (הטובים מאוד אך לא מושלמים), אלא ביכולתו להסעיר את הצופה עם נושא שבחיים לא היה משער שיהיה לו אכפת ממנו, ולהשאיר אחריו חומרים לדיון אמיתי ומעניין בין הצופים. שאלות על טיבו של המרדף אחר מצוינות מוזיקלית והלגיטימיות של שיטות הוראה מופרעות מעולם לא היו כל כך רלוונטיות. וכבר אמרנו שזה סרט על מתופף ג'אז?

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

6. פרנק / לני אברהמסון

"פרנק" הוא סרט שנראה קטן, אך שמקיים יותר ממה שהוא מבטיח. מוזיקאי צעיר וכנראה חסר כישרון לחלוטין מצטרף ללהקה אקסצנטרית המובלת על ידי מנהיג הזוי ספק-גאון החובש מסכה ענקית על פניו לאורך כל שעות היממה, כולל במקלחת ובמיטה, לסשנים אינטנסיביים של הקלטת אלבומם החדש, אי שם באמצע שום מקום. הוא לא מתקבל יפה בקרב חברי הלהקה, אך סוחף בשאיפותיו את המנהיג, ומוביל את הלהקה לדרך חדשה – דרך שבסופו של דבר תקרע את הלהקה ואת חבריה לגזרים. הסרט הקטן והמיוחד הזה הוא יצירה עשירה להפתיע ברמה התוכנית, הנוגעת לא רק בשאלת הגאונות-טירוף, אלא גם בנושאי האומנות מול המסחור, השאפתנות, ההפרעות הנפשיות, ההתשלבות בסביבה מול גיבוש אופי משלך והיכולת להשתנות. את כל אלה הוא מעביר במעטפת ידידותית לצופה של קונספט גימיקי, פסקול מגניב והומור בטוב טעם, ומוכיח שסרטים מעולים ועשירים לא צריכים לשקול כמו המוות.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

5. הרוג את יקירך / ג'ון קרוקידס

הטון הדרמטי של הסרט הנפלא הזה מוכתב כבר בסיקוונס הפתיחה שלו:  לוסיאן קאר, הנתון בתא מעצר, אוחז בסורגים וצורח "לא!" לעבר אלן גינסברג המתרחק, כששלוש פעמים התמונה קופאת לרגע ועל המסך נמרחות בענק כל אחת מהמילים: Kill – Your – Darlings. בהמשך תקבלו עוד שעה וחצי של שילוב בלתי ניתן לסירוב של מתח, נעורים, שירה ומהפכנות, המתנהל באווירה מכושפת ממש, היסטורית, אפלה, חסרת רסן ומסונוורת מרוב ברק בעיניים. רשמית, "הרוג את יקיריך" מגולל את האירועים שהובילו לפרשיית רצח מסתורית (ואמיתית) המערבת את הסופרים הגדולים ביותר של דור הביט, אבל הדבר המרשים ביותר בו הוא הצלחתו בלכידת רוח הנעורים הקולנועית בשיא תפארתה: סערה, דם לוהט, מהפכה, מיניות מחשמלת, אפלה ואלימות. כשהדבר מלווה בבימוי נפלא, עריכה מוזיקלית מענגת, תסריט אינטליגנטי וסינמטגורפיה מכשפת, התוצאה יוצאת מגדר הרגיל.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

שימו לב! – מכאן והלאה עלייה ניכרת באיכות הסרטים

4. יפה לנצח / פאולו סורנטינו

בשנה שעברה כיכב "מנועים קדושים" המבריק בפינת המיינדפאק, והשנה זהו "יפה לנצח", סרטו היפהפה של פאולו סורנטינו. זהו סרט מסובך ולא פשוט להבנה על סף תסכול קל, אך הוא כל כך עוצר נשימה ויזואלית שאפשר לצפות בו בהנאה גם בלי להבין ממנו דבר. עם זאת, זה יהיה חבל, כי כך תפספסו את כל מה שיש לו להגיד. סורנטינו רוקם כאן את מה שהוא אולי ההצגה הנהדרת ביותר של החברה הגבוהה שראיתי בקולנוע. מה אין בקרקס הבלתי נגמר של חיי האנשים האלה: כמרים, קוסמים, משוררים, חשפניות; שיחות ריקות מתוכן, דיאלוגים שנונים; מסיבות פרועות, התפכחויות רגעיות ששוב מפנות את מקומן להמולה גדולה. הוא מתחרע על כל אלה מצד אחד, אבל גם לא חוסך את דברו מצד שני – מה שהופך את "יפה לנצח" לאומנות גבוהה בהתגלמותה, שגם מתענגת על עצם קיומה וגם מבקרת אותו. הוא פשוט מזיע קולנוע אמיתי, טהור, עצום מכל נקבובית בגוף שלו, אשר מונע על ידי קסם מסתורי ופואטי; זוהי חוויה קולנועית גרנדיוזית, מצחיקה ועצובה, מבריקה וסתומה, ויפהפייה באופן עוצר נשימה, שקשה לתאר במילים.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

3. מתחת לעור / ג'ונתן גלייזר

כשצפיתי ב"מתחת לעור", שלא הופץ בארץ למרבה הצער (אך מסיבות מובנות), בהקרנה בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה, חשבתי שהוא הולך להיות אחת הפנינים האלה שרק אני ועוד מתי מעט נכיר. האולם הגדול היה מלא אנשים, שהתחילו לאט לאט לפרוש באמצע, בעוד אני יושב מול המסך מרותק ומפוחד. אבל לא: העיבוד הקולנועי של ג'ונתן גלייזר לספרו של הסופר ההולנדי מישל פאבר מככב במקומות גבוהים להדהים ברשימות סיכום השנה של כל המגזינים הנחשבים, ובצדק. קשה לומר על מה הוא בדיוק – הניסיון הטוב ביותר אומר שהוא על חייזרית בדמות אדם המפתה גברים וצדה אותם – בדיוק כמו שקשה לעמוד על סוד קסמו. אבל הנה ניסיון לא רע בכלל לענות גם על השאלה האחרונה: "מתחת לעור" הוא סרט כל כך מחשמל מפני שנקודת המבט שלו אינה אנושית. הוא סרט סוריאליסטי, מוזר ומנוכר, מפחיד למרות שאינו מציג שום מראות זוועה (אולי למעט סצנה אחת) ושלא ברור לאן הוא מתקדם, אבל כל האווירה שלו, כל הקיום הפנימי שלו, אינו אנושי. בהתאם, הדרך בה סקרלט ג'והנסון האדירה כחייזרית שלנו הורגת את קורבנותיה היא מעל ליכולת התפישה האנושית, ולפיכך מוצגת באחד הייצוגים הגרפיים הכי זכירים של השנה: שניהם – היא והקורבן – עירומים לחלוטין. הם נמצאים בחלל שחור לגמרי, והולכים על מין ביצה של נוזל שחור צמיגי; החייזרית הולכת עליה עם פניה לקורבן, אשר מתקרב אליה, איברו זקור, והוא שוקע עוד ועוד בביצה עד שנעלם. הבנתם את רמת המיינדפאק? כמובן, עם כל הסתימות המקריפה והמהפנטת שלו, זהו גם סרט שאפשר לפרש בהרבה אופנים מעניינים, אשר הופכים אותו מסתם מוזרות תמוהה לאחד הסרטים המצוינים ביותר של השנה.

2. היא / ספייק ג'ונז

עם סיום הקרנת העיתונאים של "היא" נותרתי לשבת במקומי, המום במקצת. יכולת הדיבור לא חזרה אליי עד הבוקר שלמחרת: זה אחד מהסרטים האלו שבו במקום מסמן את עצמו כקלאסיקה בהתהוות, וההבנה שאתה צופה בסרט כזה בעודו טרי מהממת. שריר הציניות ישר קופץ למשמע העובדה שזהו סיפור על אדם המתאהב במערכת ההפעלה האנושית של הטלפון שלו, אך מייד נרגע לנוכח המורכבות של הדמויות ושל הסיפור. ג'ונז יודע שאתם מצקצקים בלשונכם על השתלטות הטנכולוגיה על חיינו גם בלי לראות את הסרט שלו, ולכן מתפנה לעסוק בנושא האמיתי של "היא": מערכות יחסים, ואם אתם ממש מתעקשים, אז גם הקו – הדק, מסתבר – שבין אנשים לבין מערכות הפעלה אנושיות דוגמת סמנתה (שוב סקרלט ג'והנסון), אשר הן בעלות מודעות משל עצמן. למעשה, הוא כל כך עשיר ברמה התמטית שכדי שתוכלו להתמודד עם כל הרעיונות שלו גם בזמן הצפייה מבלי לאבד ריכוז הוא מפנה לחלוטין את המשטח הויזואלי. כמו כל שאר הדברים שהוא עושה, גם את זה הוא עושה נפלא: הדרך בה הוא מעוצב יפהפייה, החל מהאופנה הפשוטה והרטרו-אית שלו, דרך הסטים הפשוטים אך המוקפדים ועד זוויות הצילום. הבימוי מצוין; ביצועי המשחק חזקים ביותר (מספיק להסתכל על הבעתו של חואקין פיניקס בפוסטר הסרט כדי להבין זאת); התסריט הנהדר לא חוסך בהומור, אך יש בו גם איזו איכות חמקמקה שנדיר למצוא בקולנוע, ושנמצאת בדרך כלל בפרוזה בעלת נטיות רומנטיות או בשירה. הדרך בה הוא מדבר על רגעים ותחושות שכולנו חווים לירית כמעט, חותכת בקיצור דרך ישר אל הלב. ואני לא רוצה לספיילר, אבל רק אומר שהדרך בה הוא מפרק מערכות יחסים מזרימה דם חדש לנושא הפופולארי ביותר בקולנוע.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

1. התבגרות / ריצ'רד לינקלייטר

אם "היא" הוא קלאסיקה מודרנית בהתהוות, "התבגרות" יצא לפני פחות מחצי שנה וכבר קנה לעצמו מעמד של קלאסיקה מודרנית לכל דבר. בעוד שאר הסרטים במקומות הנכבדים ברשימה עמוסים מאוד ברמה התמטית, "התבגרות" הוא סרט פשוט יותר, אם אפשר להשתמש במילה הזו כדי לתאר פרויקט במימדים האלה. הוא בונה על פקטור הקסם – כלומר, מנגן רק על הרגש וכמעט בכלל לא על השכל – והולך לו לחלוטין. במשך 12 שנים צילם לינקלייטר (אשר כיכב גם ברשימה של 2013 עם "לפני חצות", החלק השלישי בטרילוגיה הרומנטית האגדית שלו) בחלקים סרט עלילתי ללא תסריט מוכן מראש ועם אותם השחקנים, והצליח לשרוד את זה בשלום למרות מיליון הבעיות שהיו יכולות לצוץ בדרך – הישג שמהווה סיבה מספקת להוריד לפניו את הכובע. אבל "התבגרות" הוא גם סרט מצוין בפני עצמו. זהו סיפור חייו הרגילים של ילד אמריקאי רגיל בשם מייסון (אלר קולטריין האנונימי עד לפני רגע) מגיל 5, כשהוא מתחיל את בית הספר, ועד 18, כשהוא עוזב לקולג'. בדרך הוא מכיר את החברה הרגילה שלו, מפתח את התחביבים הרגילים שלו, יוצא למסיבות רגילות ומבקר בכל סצנות הנעורים המסורתיות. הוא לא עושה שום טעות גורלית, הוא לא מסתבך בצרות, והכי הרבה אקשן שיש לו בחיים זה מעברי הדירה התכופים עקב חיי האהבה הלא-עקביים של אמו (פטרישה ארקט) והמאהבים שלה. אך זהו אינו סרט שמתמיימר להיות תיעודי או משהו בסגנון: אפשר לומר שהוא מציג את האידיליה של הנעורים האמריקאים, וזה רחוק מהמציאות הרגילה שלנו – למשל, בישראל – בדיוק כמו שזה נשמע. ועדיין, ללינקלייטר יש את הכשרון המדהים לנסח קולנועית רגעים מסוימים של פואטיקה מענגת או של אמת מבריקה, תהיות שהייתם בטוחים שרק אתם תהיתם לגביהן, או אבני דרך קטנות שיכולות ברגע לזרוק אותנו לבחינה רטרוספקטיבית של חייכם עד כה ולמעוך לכם את הלב.

"התבגרות", אגב, כולל גם את הסצנה הטובה ביותר של השנה ללא צל של ספק, סצנה עוצמתית ושוברת לב כל כך שכבר כשראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שהיא תהיה הרגע הכי מדובר של הקולנוע של 2014. בטבעיות וללא דרמה מיותרת, בדיוק כמו כל הסרט, מייסון אורז את חפציו לקראת המעבר המדובר לקולג', ואמו נשברת פתאום בבכי. פתאום היא מבינה לרגע את המהירות שבה החיים רצים – לידה, גן, יסודי, תיכון, קולג' – והיא מבינה גם שהזמן עובר עבורה בדיוק כמו שהוא עובר עבור בנה (ובטוחה שהתחנה הבאה היא הלוויה שלה). I thought there would be more, היא אומרת; היא לא בוכה מהתרגשות על המעבר של בנה לקולג', אלא על תחושת ההחמצה בחייה שלה. מייסון, שנמצא כרגע בשלב רב-חשיבות משל עצמו, לא נותן את דעתו לרגע המטלטל שעובר על אמו, זורק מילת ניחומים חסרת אונים, והחיים פשוט ממשיכים. האמא לא מופיעה יותר בסרט. רק שש המילים שאמרה ממשיכות להדהד בראש ובלב גם חודשים לאחר הצפייה.

לא ציפיתי לפחות מלינקלייטר – סרט בממדים ענקיים שעדיין מרגיש כל כך אישי, אמיתי אך מעוצב, מרגש ומצחיק וכובש ועובר בשנייה (כמו החיים, כבר אמרנו?), שמציג סיפור חיים קטן ומעביר בעזרתו כמה פואטיקה ורגש אפשר למצוא בחיים נורמטיביים לחלוטין, וכמה גדולים הם הרגעים הקטנים שמהם החיים שלנו עשויים.

לקריאת המאמר המלא על הסרט, לחצו כאן

דור בביוף, דצמבר 2014.



תגובה אחת

כתיבת תגובה