"הכתיבה שלי היא כמו קצפת": ראיון עם יואב כ"ץ, סופר, מתרגם, מחזאי ובמאי תיאטרון

Yoav_Katz_portrait,_light_file_001יואב כץ, יליד 1965, הוא סופר, מתרגם, מחזאי ובמאי תיאטרון ישראלי. בין תרגומיו נמנים התרגומים החדשים ליצירות המינגוויי בידיעות ספרים, והספרים הטיגריס הלבן, ספר הג'ונגל, המאמינים, קזינו רויאל ועוד. ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "מולטי סיסטם", ראה אור בשנת 2000 בהוצאת ידיעות אחרונות. ספרו האחרון, נתב"ג, יצא ב2011 בהוצאת עם עובד, וזכה לביקורות חיוביות מקהל הקוראים.

מתי התחלת לכתוב?

התחלתי לכתוב בתיכון, שירים ופזמונים, טקסטים למסיבת הסיום, דברים כאלה. הייתה לנו להקה קטנה, אחי המתופף, אני ושלום גד, הזמר והיוצר. היינו מופיעים ב"הפסקה מוסיקלית" מול כל בית הספר, תיכון מקיף ו' בבאר-שבע. אהבתי מאוד לקרוא, אהבתי תיאטרון. אחרי הצבא כתבתי את הסיפור הראשון שלי, איתו התקבלתי לסדנה בבית אריאלה, למדתי אצל חיים באר, חנוך ברטוב, ותוך כדי כך פרסמתי קצת. תחרות הסיפור הקצר של הארץ נתנה לי חיזוק גדול, אחרי שזכיתי בה פעמיים – לא שזה זירז את הוצאת ספר הביכורים – "מולטי-סיסטם", אבל בתקופה ההיא כתבתי לאט ומעט. למדתי תיאטרון במגמת כתיבה באוניברסיטת תל-אביב, התגלגלתי לכתיבת תסריטים לטלוויזיה, עבדתי כמה שנים כתסריטאי בערוץ הילדים, במקביל כתבתי תסריטים לכמה דרמות, ומפה לשם, מצאתי את עצמי מתפרנס מהמינגוויי, גרהם גרין ואחרים – בתרגומי ספרות.

מה דחף אותך לכתוב את הסיפור הראשון שלך?

הסיפור הראשון שלי, "הדסה", נכתב כי רציתי להתקבל לסדנת בית אריאלה. המספר הוא איש מנגנון בתנועת נוער, אדם מבוגר, שפוגש במקרה נערה שאיתו היה לו "רומן-מבטים" בקורס מדריכים של התנועה. זה סיפור יפה למדי על החמצה, עם הרבה שתיקות וחששות של הגיבור.

לפני "נתב"ג", פרסמת את קובץ הסיפורים "מולטי סיסטם". מה יותר כיף, לכתוב סיפורים קצרים או רומן?

תלוי מתי אתה שואל אותי. נהניתי מאוד מכתיבת הסיפורים הקצרים. היום אני נהנה מכתיבה של סיפורים ארוכים יותר. נהנה מרוחב היריעה ומהאפשרות לפרט, בעוד שבסיפורים קצרים נהניתי לדחוס את המשמעויות כמה שיותר. מה שכן, בסיפורים קצרים נחסך ממך הסבל הרב שבהתלבטויות: זה כן טוב, זה לא טוב – אתה כותב, כותב, וזה נגמר ויש לך משהו שלם ביד, וחלק גדול מהלבטים נעלמים. כשאתה כותב למרחקים ארוכים, יש לשדוני חוסר הביטחון יותר הזדמנויות לארוב לך ולתפוס אותך בוואדיות של מצב הרוח הירוד.

תהליך הכתיבה של "נתב"ג" היה קשה?

כן, מאוד קשה, מפני שהוא מערב כל כך הרבה יסודות אוטוביוגרפיים שאותם הפכתי למעשה לחומרים סיפוריים, ובהתחלה הייתה לי הרגשה שאני מקלף את הסיפור הזה מהעור שלי, יותר נכון, מקלף את העור שלי ביחד עם הסיפור הזה. זה לקח המון זמן והמון שינויים ולבטים והמתנה לאיזו בעיטה בתחת, שאכן הגיעה לבסוף. כתבתי 250 עמודים, שעקרונית קשורים לסיפור כפי שהוא היום, אבל הייתה בהם גיבורה והעלילה הייתה שונה, אפופה ערפל, לא מדויקת. באיזשהו שלב, כשפוטרתי מעבודה בפרויקט תסריטאי (להלן, הבעיטה בתחת) – לקחתי את כל ה-250 עמודים האלה, וזרקתי לפח והתחלתי מחדש. (בספר כפי שהוא היום נותרו מהם כ-3 עמודים, בסצנת החלום החטוף, שבה מדמיין הגיבור איך הוא מציל את בנו מהתאונה שהרגה אותו.)

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

אני סופר את הזמן מהיום שהתחלתי מחדש. זה יוצא בדיוק שנתיים ברוטו, כולל עבודה, ילדים וכו'. התחלתי בחודש מרץ 2008, סיימתי במרץ 2010.

איך היה תהליך העריכה מול הוצאת "עם עובד"?

שלחתי את כתב היד ישירות אל מוקי רון [עורך ומתרגם לסדרת "ספרייה לעם"], דרך חברה שלי שלמדה אצלו, כי לא רציתי להיות ב"תחתי הערימה". די מהר הוא קרא וחזר אלי ואמר שהם רוצים את הספר. ברגע הראשון רציתי לוודא שהם רוצים אותו לסדרת הספרייה לעם, שמאוד נחשבת בעיני. היה לי קשה להאמין (חוסר ביטחון כבר אמרתי?). אחר כך לקח קצת זמן עד שנחתם החוזה, ואחר כך מוקי היה צריך להשלים איזה פרויקט שלו, והתחלנו לעבוד בעצם לקראת סוף מרץ, ובתחילת אפריל הספר היה מוכן אחרי התקנה.

זאת אומרת, העבודה עצמה מול מוקי הייתה מהירה מאוד – אמצע-סוף מרץ 2011 עד תחילת אפריל, וכל זאת כאשר מוקי רוב הזמן בצרפת, מסיים את התרגום שלו לספר של הפילוסוף דרידה – הוא אומר שהעבודה הייתה מהירה וחלקה מאוד על פי ניסיונו הרב, וגם אני, בניסיוני המועט, הרגשתי שזה היה מהיר וחלק. אחר כך כל ההוצאה התגייסה לעבוד במהירות ולהוציא את הספר לאור מה שיותר מהר לפני שבוע הספר, ומה שבדרך כלל לוקח 3 חודשים, לקח חודש וחצי, וביום שני, 30 במאי, החזקתי עותק ביד, התרגשתי מאוד, נסעתי מיד לבית הורי ונתתי את העותק הראשון לאמא שלי.

וואו, זה מטורף. תוך פחות מחודש סיימתם עריכה? בטח כמעט לא היה מה לערוך.

אכן כן, באתי עם ספר די שלם, מוקי כמעט ולא נגע, כי לא היה צריך, זאת לדבריו, והסיפור בסך הכול עמד חזק. במקום אחד הוא שניים הוא מצא דברים שההיגיון שלהם קצת רעוע, אז הוא העיר ותיקנתי.

938778מאיפה הגיע לך הרעיון לעלילת הספר "נתב"ג"?

או. זאת שאלה טובה. ממוחי הקודח, שילוב בין פנטזיות של ילד שגדל במשפחה שכולה, שבה לא דיברו על הרגשות, לבין הנטייה הטבעית שלי לסוג של אלימות בכתיבה (וראה סיפור הנושא ב"מולטי-סיסטם") או יותר נכון, כתיבה על אלימות, לבין החרדות שלי כהורה, לבין האהבה שלי מאז ומתמיד למטוסים (חלמתי להתקבל לקורס טיס – תודה לאל שזה לא קרה…). בקיצור, יום אחד חשבתי לעצמי, מה היה קורה אילו יכולת להחזיר את יקירך המת בכך שתנקום את מותו. זה היה קשור גם לפיגועים הבלתי פוסקים של תחילת שנות האלפיים, ותחושה לא הגיונית של: כל כך הרבה אלימות מחורבנת, אולי יצמח ממנה גם משהו טוב? אחר כך זה התחבר לי לנתב"ג כמקום שאני מחבב מאוד, נוצרה הדמות של ג'ולי – תחילה כגיבורה, אחר כך כגיבורת משנה, ואז התחלתי לכתוב מין פרקים קטנים, של המקרים השונים של "פריצות האבטחה" במקומות שונים בשדה, תוך כדי שאני מתחקר את הפרטים דרך חבר-של-חבר וכולי, ואז הדברים צברו יותר ויותר נפח, ויהי ספר…

אז התכוונת מראש לכתוב רומן?

כן, בהחלט, אבל לקח לי זמן להבין במה זה כרוך, שזאת התכוננות אחרת למשימה, שזה לא דומה לכתיבת סיפורים קצרים, וצריך לגייס כוחות בהיקף שונה לחלוטין כדי להכריע את המפלצת…

עוד פרט חשוב: הספר הזה התחיל כרעיון ותקציר לתסריט/סרט. כידוע, להצליח להעמיד סרט ישראלי על הרגליים זאת משימה מפרכת מאוד. בשלב כלשהו התייאשתי, ואחרי שקיבלתי דחיפה מדמות שהערכתי, פניתי לכתוב את הסיפור כספר.

שאלה שתמיד מעניינת אותי: איך בחרת את השמות לדמויות?

זוהר נרקיס – זה בגלל הנרקיסיסטיות שלו, והשמש שזורחת לו מהתחת, לדעתו. אבל הכינוי שלו הוא "דיונה" שזה כינוי של בחור שאהבתי ששירת איתי בשריון. ג'ולי אתרוג היא בעצם פסבדונים שאותו רציתי לאמץ לעצמי פעם. האחים העבריינים הרצל ובלפור טרבלסי הם סוג של רפרנס משועשע לאחים-המשוררים הרצל ובלפור חקק. קובי בקלש – זה שם משפחה של חברה טובה של אחותי. חג'בי גם היה איתי בצבא מישהו כזה, שחיבבתי מאוד, וכנ"ל ספי, שזה בחור עם חיוך ענקי שלא מש מפיו.

כשהתחלת לכתוב, תכננת כבר את הסוף?

בוודאי.

אתה גם מתרגם מאנגלית, אחד המשובחים בארץ על פי הגולשים. מתי התחלת לתרגם?

התחלתי לתרגם כשהייתי סטודנט לתיאטרון. היה לי חבר שלמד בבית צבי, והיה צריך שיר ממחזמר אמריקאי לקטע שהעלה, ושמחתי לנסות. אחר כך תרגמתי שם כמה וכמה מחזות נוספים – חלקם הועלו – חלקם לא יועלו לעולם. כעבר כמה שנים, כשמצאתי את עצמי בלי עבודה בתסריטאות, גיליתי שעדיין לא נקבע מתרגם ל"הקץ לנשק" – בהוצאתו המחודשת. פניתי אל רחל פן, שלחתי דוגמת תרגום, ולא הפסקתי מאז…

זה לא תפקיד גדול מאוד, לתרגם את היצירות של ארנסט המינגוויי לעברית? היו לך חששות בנוגע לעניין?

קצת, בהתחלה, אבל כשצריך לפרנס משפחה, אתה שוכח מזה מהר מאוד.

עבודתך כמתרגם השפיעה על הכתיבה שלך?

כן. אני חושב שהכתיבה שלי רהוטה יותר והעברית טובה יותר (זה לא תמיד חיובי). ובעיקר, מגע קרוב עם הטקסטים והסיפורים, שיפר את הכתיבה שלי ואת יכולת הסיפור.

אתה קורא ביקורות על הספרים שלך? עד כמה הן משפיעות עליך?

קורא אדוק של הביקורות. בינתיים רובן טובות, אז אני מרוצה. האם זה משפיע – פחות מהעבר. ככל שאני מתבגר, אני נהייה קצת פחות פרפקציוניסט, וגם יותר יציב, כך שזה פחות משפיע. אני בעיקר מחפש בביקורות אם המבקר או הקורא הצליח להבין או יותר נכון האם הצלחתי להעביר לו את הדברים העמוקים שאליהם התכוונתי בספר.

אתה תופס את "נתב"ג" כספר קליל?

לא ממש. אני אוהב לחשוב עליו, ועל הכתיבה שלי בכלל, כמו על קצפת. זה נראה קליל, אתה רוצה לאכול ממנה עוד ועוד (אני לפחות חולה על קצפת), ואז אתה חוטף בבטן "בומבה" של כבדות.

שוק הספרים האלקטרוניים בארץ תפס תאוצה בחודשים האחרונים. מה אתה חושב על התופעה הזו?

לא ידעתי שתפס תאוצה. אני חושב שזה דבר טוב. יעשה את הספרים נגישים יותר ואת רווחי הסופרים גדולים יותר.

ומה עם החוויה של להחזיק ספר ביד, לרחרח אותו, להעביר דף?

כל זה עניין טכני נלווה. החוויה העיקרית היא לצלול לתוך הסיפור, להתרגש, להזדהות, להתמכר לסיפור. זאת החוויה שלנו בקולנוע, למשל, ואני לא שומע אף אחד מתלונן על כך שאין באולם ריח של דפים ודפוס…

איזה ספר אתה קורא עכשיו? יש לך שמות של ספרים שאתה ממליץ עליהם לגולשי הפורטל?

אני קורא עכשיו, באיחור רב ובאטיות רבה, את "והיום אינו כלה" של אייטמטוב. אני ממליץ לקוראי הפורטל על "המאמינים" של זואי הלר. ספר נפלא על התפרקות של משפחה מיוחדת מאוד, התפרקות האמונה, כל אחד ואמונותיו, והבנייה מחדש שלה. זה ספר שקצת התפספס, ואני מקווה שרבים יכירו באיכותו.

יש לך טיפ לתת לגולשים שגם "חוטאים בכתיבה"?

כן. לכתוב כל יום. אפילו קצת. אפילו שלוש שורות. אלה שלוש השורות שיגרמו להם להמשיך לכתוב ביום הבא. וגם, לסרב להשתמש בביטוי "חוטאים בכתיבה". כתיבה אינה חטא, אלא זכות. הביטוי הנכון הוא "זוכים בכתיבה". 😉

וכמובן: אתה מתכנן לכתוב ספרים נוספים?

התחלתי כבר. לקחתי תסריט שכבר פיתחתי ועכשיו אני בחיפושים של מפיק עבורו, ועד שיהיה ממנו סרט – מי יודע בעוד כמה זמן, אני כותב ממנו ספר, ונהנה מאוד.



כתיבת תגובה