סיכום 2014 במוזיקה: 5 האלבומים הטובים של השנה

כמו בסרטים, גם במוזיקה 2014 הייתה שנה חלשה יחסית לקודמתה, אבל בין האמנים שלא נכנעו לEDM המזעזע בלטו במיוחד חמש מוזיקאיות נהדרות. את רובן הזכרנו כבר כשיצא אלבומן, ועכשיו ההזדמנות לתת להן את הכבוד הראוי במאמר מסכם אחד:

trouble in paradise

5. La Roux – Trouble In Paradise

לה רו די נעלמו לאחר שזכו בגראמי ב2011 על אלבום הבכורה הבינוני שלהם. כעת הם חוזרים – או יותר נכון, אלי ג'קסון חוזרת, שכן שותפה לצמד בן לנגמייד פרש מהפרויקט – עם אלבום שני שונה מאוד מקודמו ומצוין ביותר שלא זכה לרבע מהבאזז שהוא ראוי לו. בעוד אלבום הבכורה התאפיין בסאונד חביב אך הומוגני עד שעמום מוחלט ומציק ברמת האלבום המלא, Trouble In Paradise מסמן את ההתקדמות של לה רו למחוזות שונים לגמרי. המחוזות החדשים האלה אייטיזיים בטירוף, עם מלא סינתיסייזרים שמנים ובוטים בניחוח רטרו, וטון עבה מאוד של ניו-ווייב המתובל בנגיעות קלות של פאנק וארוז במעטפת של סינת'פופ – והם גם ממש מעולים. חבל שהוא חלף מתחת לרדאר בכזו מהירות.

sucker4. Charli XCX – Sucker

אחרי צ'רלי עקבתי עוד הרבה לפני שיצא אלבום הבכורה שלה True Romance. מההתחלה היה ברור שמדובר בבחורה עם כישרון מוזיקלי מדהים ויכולת לייצר להיטים מטורפים, אבל אף על פי שכתבתי על אלבום הבכורה שלה שהוא פרץ דרך בכך שהביא את האלטרנטיב אל תוך הפופ, לא ציפיתי שהיא תיקח את הפופ רחוק כל כך כמו שעשתה בSucker. האלבום הזה עלה לה באובדן של הרבה מעריצים ישנים (אבל גם ברווח של הרבה יותר מעריצים חדשים), והוטחו בו לא מעט טענות התמסחרות – ואני מוכן להתעלם מכולן, פשוט כי מדובר באלבום פסיכי. Sucker הוא אלבום  הפופ-פאנק הראוי היחיד שנראה כאן זה שנים, עם כל האטטיטיוד הבועט והנערי של הפאנק וכל הפאן והקליטות של הפופ, יחד עם באסים של מועדונים וביטים של היפ-הופ. הביצועים הקוליים שלה שטותניקיים ומצוינים כאחד; ההפקה מלוכלכת אך מדויקת; הטקסטים רדודים בכזו כוונה תחילה שזה מענג; והכי חשוב – כל פזמון פה הוא להיט בינלאומי בפוטנציה. בקלות אלבום הפופ של השנה.

Lana-Del-Rey-Ultraviolence-cover-artwork3. Lana Del Rey – Ultraviolence

לנה לקחה פה כיוון שונה מזה של אלבום הבכורה המצוין שלה Born to Die. האווירה עדיין וינטג'ית-משהו; הטקסטים עדיין מלודרמטיים; קולה עדיין מתיילד – אבל הסאונד השתדרג, התבגר והשתנה לחלוטין. כלי המיתר הוחלפו בגיטרות מהממות, המנגינות התחזקו, וההפקה של דן אורבך (מהבלק קיז) ארזה את הכול באופן שמשמר את הקסם החלומי-בהקיץ הקבוע של לנה אבל גורם לו להישמע הרבה יותר מקצועי ובטוח בעצמו. בקצרה, זה פשוט אלבום מצוין, בייחוד על ששת השירים הראשונים בו.

FKA_twigs_-_LP12. FKA twigs – LP1

פקא טוויגס הייתה כנראה ההצתה הכי מאוחרת שלי אי פעם. אני זוכר איך לא הבנתי למה כולם מתלהבים מWater Me ומהקליפ הקריפי שלו במשך חודשים, עד שלא פחות משנתיים (!) לאחר הוצאת האי-פי הראשון שלה סוף סוף נפל לי האסימון וקלטתי שמדובר בגאונה מוזיקלית שלא נראתה כמוה. ואז התהליך הזה נשנה על עצמו – אם כי בריצה מזורזת יותר – עם אלבום הבכורה שלה. המוזיקה של פקא גם ככה לא פשוטה, וLP1 לוקח אותה לקצה: הרבה תקתוקים, חריקות, צרימות, שבירות, לחישות; אין כמעט שום דבר יציב להיאחז בו. זו ממש לא מוזיקה להאזנה קלה – LP1 הוא אלבום שדורש את כל תשומת הלב, וגם כך לוקח זמן לעכל אותו. אבל אז מבינים באיזו יוצרת ייחודית ופרפקציוניסטית מדובר, מהטקסטים, דרך ההגשה ועד הקליפים, והכי חשוב – בחזון המוזיקלי. זה אחד האלבומים הבודדים שאפשר לומר עליו בפה מלא שמעולם לא שמעתי משהו שדומה לו.

מו1. MØ – No Mythologies to Follow

על מו כתבתי בזמנו: "היא מזיעה כישרון, נוטפת אש, משפריצה להבות". התיאור הזה היה נכון לגביה עוד לפני שיצא אלבום הבכורה שלה, והוא נכון גם עכשיו, כמעט שנה לאחר מכן. לתואר "אלבום השנה" זכאי רק אלבום שמצליח גם להיות חדשני ומעיף-מוח וגם להיכנס עמוק לתוך הלב, וNo Mythologies to Follow לגמרי עונה לתיאור הזה. הוא משתמש במכונות תופים, בפדים עדינים ובכלי נשיפה ומיתר בדרך מרעננת ויוצר סאונד ייחודי ומהמם ההופך אותו לממלכה קפואה, יפהפייה ומסתורית מהעתיד; הביצועים הווקאליים בו יוצאי דופן ומרגשים; והטקסטים שלו לוכדים במדויק את רוח הנעורים הסוערת, בה כל נשיפה היא סופה, כל רגש מתלקח לשריפת ענק וכל העולם מלא באפשרויות. המוזיקה של מו תגרום לאוויר שאתם נושמים לצרוב את ריאותיכם ולכם להרגיש הכי חיים שרק אפשר – ואני לא יודע מה עוד אפשר לבקש ממוזיקה.

חמשת אלבומי השנה של 2014. // דור בביוף



תגובה אחת

כתיבת תגובה