תיאטרון: המלצה חמה על ההצגה "כשיפסיק לרדת הגשם" בסטודיו יורם לוינשטיין

ostraliaהקהל מתמקם במושביו – עשרות בודדות של כיסאות שמסודרים על מדרגות באולם קטן, באמצע שוק התקווה. דוכנים שנסגרו, תושבים של שכונות מצוקה משחקים שש-בש ברחוב, אשפה על המדרכות והכבישים – ופתאום, תיאטרון. האורות מחשיכים, לבמה עולים אנשים רבים, פותחים מטריות שחורות. גבר אחד מתקדם לעבר הקהל, ופתאום צורח. לא עוברות כמה שניות ודג נופל מהתקרה מטה.

ככה מתחיל העיבוד של סטודיו יורם לוינשטיין ל"כשיפסיק לרדת הגשם" (2008), מחזהו החמישי של אנדרו בוויל האוסטרלי, בבימויו של ניר ארז. ניתן בהחלט לכנות אותו בלתי שגרתי, עבור חובבי תיאטרון מנוסים ועבור צופים מזדמנים כאחד. לאורך שעתיים מוצגים לנו באופן לא לינארי כמה קווי עלילה, כשבסיום, כמובן, הקשרים ביניהם מתבררים. הם מתפרשים על פני ארבעה דורות, יבשות שונות ומאה שלמה, ודורשים אנסמבל של שמונה שחקנים (פלוס אחד בתפקיד קטן יותר). חלק מהם מגלמים את אותה דמות בתקופות שונות, חלק מהם מסתכלים מצדי הבמה על דמויות מזמנים ומקומות שונים. לקראת הסוף של כל תמונה נכנסות הדמויות של זו הבאה, כך שהסצנות נוזלות אחת לתוך השנייה, מטשטשות את הגבולות שלהן. רק לאחר יותר משעה ורבע מתחילים העניינים להתבהר, אך אל דאגה, גם הצופה ההדיוט ביותר יבין את העלילה כשייצא מהאולם.

איזה נושא לא מטופח בהצגה: קשרי משפחה, חיים בשולי החברה, עקרות בית, סקס מזדמן, סטיות מין, דטרמניזם, מוות, מסתורין, גלות, שכחה. אהבה על צורותיה השונות, מן הסתם. נראה שמוצגת לנו מורשת של בלבול ואובדן, אך ההתפרשות שלה על תחום כה עצום מרמזת על כך שהיא לא מורשת של משפחה אחת, אלא של דורות שלמים, ואולי של מין שלם – מפני שמעשי האבות מחלחלים אל חיי הבנים.

השחקנים – תלמידי שנה ג' בסטודיו – מפגינים ביצועי משחק מדהימים. חוויית הצפייה בהם הופכת לעוצרת נשימה כשהמרחק המקסימלי בין הקהל להתרחשות על הבמה עומד על כמטרים בודדים, והמינימלי על אחד וחצי. הם מטפלים בטקסט המאתגר של בוויל ברצינות ועם זאת בעדינות מרשימה. אי אפשר שלא לחמוק מהמחשבה שלפניך עומד דור העתיד של המשחק בישראל. (ואם יורשה לי להיות שטחי, הם גם יפים ביותר, מה שהופך את הצפייה בהם לעוד יותר נעימה.)

ראוי גם לעמוד על הברק שבטקסט המקורי. עלילות שונות נשזרות זו בזו באינטנסיביות אך הקהל עדיין לא מבולבל, וכדי לשכך את הפתעתו נשתלו מוטיבים חוזרים בכולם, שיבהירו כי קיים ביניהם קשר. השיאים הרגשיים שבסוף המחזה חזקים (הכינו את הממחטות), גם אם הם טמונים בסצנות שמציגות מאורעות שכבר סופר עליהם לצופים לפני כן. גם החורים הקטנים והבלתי נמנעים שבכל יצירה צומצמו למינימום. אבל את הדבר המיוחד ביותר בו קשה להסביר – יש בטקסט כמה שורות מבריקות שממלאות אותך בהשראה גדולה באופן מיידי. הוא לא מפגין רק אהבה לתיאטרון אלא גם אהבה למילים. (אם ייעשה ספר בהשראת המחזה, הוא יהיה נהדר.)

בשורה התחתונה: הפתעה גדולה. מחזה מתוחכם, מאתגר, מרגש ובלתי שגרתי, בבימוי ומשחק מבטיחים. הוא מציג בכל ערב עד ה25 ביוני 2013 (ואם לא מתאפשר לכם להגיע, קנו את הטקסט, שזמין כרגע רק ברשת ובשפת המקור) – לא לפספס.

כשיפסיק לרדת הגשם / When the Rain Stops Fallin, אנדרו בוויל / Andre Bovell, סטודיו יורם לוינשטיין, שוק התקווה, ת"א. שחקנים: אגם רודברג, תום אנטופלסקי, מאיה בכובסקי, אפרת בן יעקב פלג אבינועם בן נחום, עמית אפשטיין, שגיא הלפרין, עידו לוסקי, אדריאנו חאובל, שפי מרציאנו, נדב לאור. בימוי: ניר ארז. להזמנת כרטיסים לחצו כאן.



כתיבת תגובה