ביקורת תיאטרון: שייקספיר בכבודו ובעצמו אישר את "המלט" של מאור זגורי – ואלו ההוכחות

חדשנית, מעוררת מחשבה, מקורית, נועזת – מה עוד אפשר לבקש מהצגה? כל התארים האלו נכונים לתיאורו של "המלט" בעיבודו ובבימויו של מאור זגורי, העולה עכשיו גם ב"הבימה" עם הקאסט המקורי – בוגרי מחזור 2013-2015 של סמינר הקיבוצים, שהעלו אותו במקור כהצגת הסיום שלהם.

צילומים: מיקי אלון

צילומים: מיקי אלון

ב"המלט" הזה דבר אינו צפוי, והרשות נתונה. רשותו של מי? של שייקספיר, כמובן. שכן גם לשינויים החצופים בתוכן, לאילתור, לחדשנות, אפילו להברקות הכי בוטות, אפשר למצוא אסמכתא והרשאה בטקסט המקורי של שייקספיר. דבר אינו מקרי ובלתי מחושב. מדובר כאן בעיבוד ביד חופשית מאוד, אך לא שרירותית. פרועה, אך מנומקת היטב.

למשל: בעוד במקור חבורת שחקנים אמורה להעלות הצגה על עלילות המלך גונזאגו ומלכתו בפטיסטה, המבטיחה בשבועות ובחרמות שלא תינשא לאחר, והמלט מצפה לראות את תגובת דודו, המלך קלאודיוס, שבו הוא חושד ברצח אביו – מעזים זגורי וחבורת שחקניו המוכשרים להציג את… "מלך האריות" של דיסני. מופרך? דווקא לא – כי אם נחשוב על כך לרגע, המחזה השייקספירי מעודד את הדימוי הזה. "גורל חיי קורא לי, ולכל שריר קטן אשר בגוף הזה ייתן מעוצמתו של גור אריה", משווה עצמו המלט לגור אריות בפגישתו הראשונה עם רוח האב (במחזה בתרגומו של שלונסקי), ממש לפני ההכרזה המפורסמת שמשהו רקוב בממלכת דנמרק – או פשוט "בממלכה", בנוסח המחודש.

זהו רק זעזוע אחד מני רבים בהצגה שמשחקת עם הציפיות המוקדמות של הצופים, ואפשר לומר שאף מנערת אותן נער היטב. כבר ראיתם המלט אחד או שניים בחייכם, ואתם מצפים לתנומה קלה תוך דקלום בעל פה של מונולוגים מוכרים לעייפה? לא אצל זגורי. כאן צריך לשבת על קצה הכיסא ולצפות למשחק תופסת עם קונבנציות בימתיות קלאסיות ומודרניות כאחד.

צילומים: מיקי אלון

צילומים: מיקי אלון

את דמות "רוח האב" מחליפות תשע שחקניות, דמויות יחפות של אופל, בשמלות ובאיפור של ספק כלות-מתות ספק רוחות. למה? ישאל עצמו הצופה. גם לבחירה הזו יש גושפנקא שייקספירית – אופליה אומרת להמלט שהוא כמו "מקהלה במחזה". ומכיוון שהרוחות הן השתקפות נפשו הקרועה (או חדת הראייה) של המלט, יש בדמויות הללו מצד אחד שיבה אל הקלאסיקה של המקהלה היוונית, ומצד שני חיבוק של עולמות התוכן המודרניים ביותר, כמעט נוסח סרטי זומבים, שהקהל של ימינו מכיר ומזהה.

ועוד לא נגענו בהמלט עצמו (בן יוסיפוביץ), שהוא בחור יפה תואר ושמנמן, להבדיל מההמלטים החיווריינים ודלי הבשר הקונבנציונליים. ולמה נופתע, בעצם? שוב מכריח אותנו זגורי לשאול את עצמנו שאלות. הרי שייקספיר אינו קובע תיאור חיצוני של נסיך דנמרק, ולמעשה, מדובר בתקופה שבה רק אצילים רמי יחש יכלו להרשות לעצמם שפע שאיפשר להם להעלות בשר, כך שזה אולי אפילו מתבקש. הרי מדובר בתקופה שלפני כניסת ההרואין שיק לאופנה. המלט, אגב, נכנס אל הבמה כשהוא לועס מסטיק, שומו שמיים. זהו המלט אחר – בעל עוצמה פיזית ונוכחות בימתית כובשת, כוחנית ואלימה. האין אלה, בעצם, אפיוניו של איש שאין שלווה ומנוח לנפשו? אכן, זה לא המלט רך ונאנק ומתלבט, אבל בטח לא בנאלי.

האלימות הזו באה לידי ביטוי בעוד סצינה שאיננה מצויה במקור – אונס אופליה. למה? שוב, זה מאלץ אותנו לחשוב על מקומה של התשוקה במחזה – אולי תשוקתו של קלאודיוס אל אשת אחיו, המלכה גרטרוד, שבצירוף עם שאיפת השלטון הביאה לרצח. כך, בכל אופן, המלט נופל לאותו בור מוסרי שאליו ירדו אמו ודודו, ואולי זה מתכתב עם לעגו המר של שייקספיר למהותה של האהבה ולהגדרתה כתשוקה חולפת. או אולי זהו לעג לפולוניוס וללארטס, אביה ואחיה של אופליה, המזהירים אותה חזור והזהר לשמור על תומתה אך נכשלים במשימה לשמור על חייה (בנוסף, כמובן, לחייהם שלהם). אולי כן, אולי לא – מה שברור הוא שהקהל נדרש "לעבוד" כאן, לפענח, להיות קשוב וערני, לשים לב לדקויות.

צילומים: מיקי אלון

צילומים: מיקי אלון

ואם נגענו בגרטרוד ובאופליה, זה הרגע לציין שאת תפקידי הנשים בהצגה משחקים גברים. המלכה גרטרוד (נמרוד דגן) ואופליה (מיכאל שומרון) הן עוד משחק מתעתע עם קונבנציות קלאסיות ומודרניות. אכן, בימי שייקספיר שחקנים גברים שיחקו תפקידי נשים, אבל כאן הם לא מחקים נשים, הם לא חובשים פיאות, הם אינם מחווים תנועות נשיות מוגזמות ונלעגות, הם אינם קריקטורות. כך שאפילו על מהותן של נשיות וגבריות אנחנו נאלצים לתהות, במיוחד לנוכח פגיעותה ועדינותה מכמירות הלב של אופליה-שומרון.

את המונולוג המפורסם "להיות או לא להיות" אנחנו מקבלים כאן במעין מקהלת רוחות, אולי דיבור פנימי של המלט, אבל בגרסה יוצאת דופן של דיבור מן הסוף להתחלה ותנועות חזרה-לאחור כמו בסרט וידיאו שמסובבים ב"ריוויינד". האם זה רק גימיק? חלילה – שוב רשותו של שייקספיר נתונה כאן במפורש בטקסט: "גם אתה, אדוני, הלוא הזקנת כמוני אילו יכולת ללכת אחורנית, כדרך הסרטן", אומר במחזה המלט לפולוניוס, והרי זו הרשאה לסובב לאחור את האירועים, ואפילו, אם תרצו, ההמחשה הוויזואלית הנוקבת ביותר של "להיות או לא להיות", של ההתלבטות. כי מהי התלבטות אם לא חוסר היכולת לבחור בין שתי אפשרויות – נסיגה מאפשרות אחת (ביטולה, חזרה לאחור בזמן, ריוויינד) והאופציה לבחור באחרת? כך שאפילו הטקסט הידוע ביותר במחזה, ואולי במחזאות העולמית בכלל, מקבל כאן ניעור. שאפו.

תקצר היריעה מלעסוק בפירוט בבחירות בימוי נוספות, וגם בשאר הדמויות ובמעשיהן, אלה שקוצצו ואלה שנותרו והשתנו, אבל בשורה התחתונה, כבר מזמן לא חשתי רצון כזה לצפות בהצגה שוב, מיד לאחר שנסתיימה. ההצגה הזו ראויה לצפייה בעונג ובהערכה יותר מפעם אחת.

// לאה רודיטי

"המלט" מאת וויליאם שייקספיר, עיבוד ובימוי: מאור זגורי, תנועה ופסקול: מירי לזר, דרמטורגיה: שגיא טל. שחקנים: המלט: בן יוסיפוביץ, קלאודיוס: אסף פרי, אופליה: מיכאל שומרון, גרטרוד: נמרוד דגן, הורציו: יולי סקר, לארטס: חן גבעתי, פולוניוס: בן פריד, רוזנקרנץ וגילדנשטרן: שגיא טל ומתן גורן, "מקהלת הרוחות": שלי בן יוסף, סתו גרופר, רוית דור, אורן דיקמן, טל זולטי, לנה אנה כסטרופ, כרמל נצר, רוני נתנאל, הגר שחר.



כתיבת תגובה