ביקורת תיאטרון: "ז'קו" של תיאטרון הבימה מיושן, מגוחך ומעייף

ז'קוהמקבץ הבלתי אפשרי של צרות שניחתות על ראשו של ז'קו (יעקב כהן), פועל ביש מזל במפעל טקסטיל, ניתן לעיכול רק כעודפות קומית ואבסורדית: הוא מפוטר מעבודתו ומגלה שהוא עקר, שאשתו הרה (לחברו הטוב ביותר), ששכח לשלוח טופס לוטו זוכה, ועוד ועוד מכות גורל ותגליות מזעזעות. למרבה הצער, המחזה, הבימוי והמשחק חוברים שלושתם כדי לעצב את דמותו של ז'קו כמסכן מעורר אמפתיה והזדהות באופן רציני לחלוטין. אוסף הצרות המוגזם היה היה זקוק למנות נכבדות של ציניות, הומור וריחוק רגשי כדי לצאת ממחוזות המופרכות של העלילה הטלנובלית, ולהיות, אולי, לאמירה חברתית מושחזת על קיפוח וחוסר סיכוי; בפועל, הוא מזכיר יותר טלנובלה מרירה.

בחלק השני של ההצגה, שורת הנקמות המפורטת של ז'קו וביצוען המתארך יוצרים תחושה של מסטיק שנמתח עוד ועוד: הנה ז'קו מקבל את כספו בחזרה, הנה הוא מחזיר לפקידה המגעילה מנה אחת אפיים על יחסה הקר והמתנשא כלפיו כשפיטרו אותו, הנה הוא גורם לסילוקו של הבוס השחצן וחסר הרגש. ה"תיקון" פשטני מדי וצפוי מדי, כמעט בורקסי.

מתוך ההצגה

מתוך ההצגה

המחסור במודעות עצמית (מהסוג הנכון) הוא בעוכרי ההצגה. הוא משטיח את מה שהיה יכול להיות ביקורתי, ומטרחן את מה שהיה אמור להיות קתרזיס. משחקן של הדמויות הראשיות נוטה להיות קרוב מדי לריאליסטי (למשל ז'קו, אמו המאמצת שמחה בגילומה של רבקה גור או מוכרת מודעות האבל שמצילה את ז'קו מניסיון התאבדות, נעמה ארמון) – דבר שמוריד בהכרח את מפלס הציניות וההומור המתבקשים. וכולם יודעים שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות.

ז'קו הוא פועל מנוצל בפריפריה, אבל "פועל במפעל חוטים" כדמות הפרולטר האולטימטיבי הוא דימוי קצת אנכרוניסטי ומיושן במדינה שתעשיית הטקסטיל בה כמעט חדלה להתקיים. עכשיו, אם כבר, הפועל המנוצל הוא עובד קבלן, בערים הגדולות ומחוץ להן כאחד. וזאת עוד מבלי לגעת ברלוונטיות (או בחוסר הרלוונטיות) של שיוכו העדתי של העובד המנוצל המסתבר משמו, ז'קו נחמיאס. כך שאם הייתה כאן כוונה להציע ייצוג ביקורתי של המציאות, ברוח דרישת הצדק החברתי המפרפרת וגוועת בקול ענות חלושה, הרי שהחלק הזה בהצגה משתרך די הרחק מאחורי מציאות ההווה. בכל אופן, המיקום הזה מאפשר עיצוב במה מרהיב (תפאורה – לילי בן נחשון).

מתוך ההצגה

מתוך ההצגה

בהצגה, אחרי שז'קו מגיע למסקנה שאין טעם לחייו, הוא מפרסם מודעת אבל מראש על מותו שלו ומחליט להתאבד. גם אז, הוא מגלה, לא אכפת לאיש אם הוא חי או מת. וכאן יש היפוך סגנוני לכיוון פנטסטי – הוא עולה השמימה ופוגש בשורת מלאכים-ביורוקרטים עייפים, שהסנדוויץ' שיאכלו בהפסקה הוא בראש מעייניהם, והטוענים שעוד לא הגיע זמנו. הוא נשלח בחזרה לעולם החיים לשבוע נוסף – שבו יהפוך לטיפוס שונה לגמרי וינסה לתקן את כל מה שהתקלקל בחייו: לנקום במי שגרמו לו סבל ועשקו אותו, ולסייע לאשה שניסתה להציל את חייו. במסע בן השבוע הזה מי שבאופן כלשהו מצילות חלקית את המצב על הבמה הן דמויות המשנה, ודווקא הדמויות השוליות והצדדיות ביותר. הן אלה שמעניקות את זריקת האבסורד, הציניות והטירוף הנחוצה מאוד לבליעת התבשיל הזה: במיוחד שלושת פקידי הקבלה השמימיים עם הכנפיים הקטנות, השלייקעס והמשקפיים (אורי הוכמן, בן יוסיפוביץ' ועמי סמולרצ'יק), איש העסקים ההודי המפציע לכמה שניות (סמולרצ'יק), השכן המסומם שגורף שאגות צחוק (שוב סמולרצ'יק) ודני פינק, מנחה הטלוויזיה הצבוע (יוסיפוביץ' המעולה – לכו לראות אותו ב"המלט"). אבל זה עדיין מעט מדי ומבולבל מדי.

ז'קו / אילן חצור, בימוי: איציק ויינגרטן, תיאטרון הבימה. // לאה רודיטי

* ההפקה הראשונה של המחזה הועלתה בבית לסין בבימוי מיקי גורביץ' ב-1999, עם משה איבגי בתפקיד ז'קו



כתיבת תגובה