מרד הפוך: "קדוש מעונה", ביקורת הצגה

צילומים: רדי רובינשטיין וסרגיי דמיאנצ'וק

צילומים: רדי רובינשטיין וסרגיי דמיאנצ'וק

יום אחד מגיע התלמיד בנימין לשיעור שחייה בבית הספר לבוש בבגדיו הארוכים, ולצד חבריו המשתובבים בבגד ים בבריכה הוא קופץ למים בבגדיו. החשיפה הגופנית ומראה התלמידות בביקיני לתועבה הן לו – בעיניו הן נוגדות את הצניעות והמוסר. זהו סוג של "מרד הפוך" של נער העובר תהליך הדתה מואצת בחברה פתוחה ומתירנית, ומעשהו זה מתחיל שרשרת של מאבקים: מול רשויות בית הספר, המורה למדעים, הכומר-המורה לדת, המנהלת – כלומר הממסד – וגם מול אמו, אם חד הורית קשת יום המתפרנסת מעבודות ניקיון, ומול חבריו ללימודים, הלועגים והסקפטיים או הנגררים אחריו.

דמותו של הנער המצוי בוואקום רוחני ואינטלקטואלי בבית הספר המשמים, שנגרף לכיוון הקיצוניות הדתית כמענה להתלבטויותיו, עומדת במרכז ההצגה החדשה של תיאטרון גשר "קדוש מעונה", על פי מריוס פון מיינבורג, מחזאי גרמני צעיר מתיאטרון שאובינה בברלין. לפתיח של ההצגה הוסיפה הבמאית לנה קריינדלין את הדברים הבאים: "הסיפור שלפניכם מתרחש לא פה, לא בארצנו. מדובר בתופעות שלא קשורות אלינו בשום צורה. אין אצלנו אמהות חד הוריות, מורים בורים וילדים מורדים, אין קיצונים, אין גזענים ואין קדושים מעונים, תודה לאל". דברים אירוניים אלה נועדו, כמובן, לגרום לנו (מעט בכוח) לראות את האנלוגיה בין המתרחש על הבמה לתהליכי ההדתה וההקצנה המתרחשים בחברה הישראלית בימינו אלה.

צילומים: רדי רובינשטיין וסרגיי דמיאנצ'וק

צילומים: רדי רובינשטיין וסרגיי דמיאנצ'וק

על פניו היה הקשר הזה אמור להיות גלוי לעין – אבל זה לא תמיד עובד, ובעצם עובד רק לעתים רחוקות. ההזרה גדולה מדי, והסיבות לכך רבות ושונות, אבל המרכזית שבהן היא שקשה לזהות להט אמיתי והתלהבות אותנטית אצל בנימין, שאותו מגלם דניאל דמידוב. דמידוב הוא צעיר מרשים, נאה ובעל דיקציה מצוינת (לא דבר מובן מאליו אצל שחקנים צעירים בשנים האחרונות), הבאה לידי ביטוי בעיקר כשהוא מצטט ומדקלם מכתבי הקודש. אך לעתים מזומנות הוא נשמע כמדקלם גם בעת שיחותיו עם המורים ועם חבריו ללימודים. איפה האמונה והשכנוע העצמי שהיו אמורים להניע את התלמיד המורד בהפוך על הפוך, הדורש ריאקציונריות דתית בעולם חסר גבולות ומגבלות? וגם אם הקיצוניות הדתית שלו היא רק סוג של פרובוקציה ולא נובעת מאמונה פנימית עזה, לא חשים די בלהט מרדני בהתנהלותו, ואת מעשיו הקיצוניים – הוא מתפשט בשיעור חינוך מיני ותולה עצמו על צלב בבית הספר – הוא מבצע כמי שכפאו שד.

גם דמות המורה לדת או הכומר הבית ספרי (סשה דמידוב) סוחפת אותנו רחוק מדי. גלימתו הארוכה ודמותו המוזרה – אינני מומחית גדולה לכמרים, אבל הכומר הדי-שתקן הזה כאילו מחפה על שתקנותו בנפנופי ידיים תמוהים – יוצרת תחושת ניכור שקשה מאוד לצופה ישראלי לצלוח אותה. זוהי דוגמה מובהקת לכך שבחירת תלבושות (לובה מינגזיטינובה) עשויה להיות במקרים מסוימים קריטית.

לעומת זאת, אמו של בנימין (סבטלנה דמידוב המצוינת) הייתה משכנעת ומכמירת לב כאחד. זהו כמעט ה"אם-טיפוס" של האישה העובדת קשה לפרנסתה, שכל מה שהיא רוצה זה שהילד לא יעשה בעיות בבית הספר. צאו לרחוב, ובתוך עשר דקות תפגשו כמה וכמה נשים כמותה (וכמובן, כדאי לשים לב לשיתוף הפעולה האמנותי הנדיר והיפה בין שלושה בני משפחת דמידוב על במה אחת).

המורה למדעים גברת רוט (נטע שפיגלמן) אמורה להביא את קול המדע והקידמה אל מול הריאקציה, אבל ה"מאבק" שלה מהוסס מדי, ולא ברור כיצד היא הופכת בשלב מסוים לאובססיבית עד כדי ניסיון להכות את בנימין בנשקו-שלו כשהיא מתעמקת בכתבי הקודש. היא מתעמתת עם מנהלת בית הספר (נטשה מנור) הקפדנית אך הפתיה, הנסחפת אחרי הפרובוקציות של בנימין. מנור מצליחה בקווים מעטים לשרטט דמות שהיא על גבול הקריקטורה, ועם זאת ריאליסטית מספיק כדי להיות אמינה. פאולו א. מואורה (שהחליף בהצגת הביקורת את יובל ינאי) הוא המורה להתעמלות מז'אנר ה"קאט דה בולשיט", שהוא גם בן-זוגה ההולך ונזנח של המורה למדעים.

צילומים: רדי רובינשטיין וסרגיי דמיאנצ'וק

צילומים: רדי רובינשטיין וסרגיי דמיאנצ'וק

לשני חבריו לכיתה של בנימין נודעת חשיבות רבה כמייצגי אנטיתזות שלו: פאנקיסטית פרועה וסקסית (רות רסיוק) שמנסה לפתות את בנימין כדי לחשוף את הזיוף שבהתנהלותו, ובעיקר חברו, תלמיד דחוי ונכה הסובל מהתעללות (הלל קפון בהופעה נפלאה). הוא נסחף אחד משנתו של בנימין, או למעשה אחר ההבטחה לידידותו. קפון מצליח לצקת ניצוצות של הומור לתפקיד המוזר וכפוי הטובה הזה, שבו הוא מסמל את התמימים הנגררים והנזקקים, שהם קורבנותיהן המיידיים של תורות המבטיחות בעיקר מידה של התקבלות חברתית.

לעומת הביצועים הבעייתיים בחלקם, הבימוי והתפאורה יצירתיים ומרובי השראה. מסך גדול מאחור, שעליו מוקרנת תמונת מקהלת ילדים שרה או כביש סואן, מסייע להפוך את האביזרים המעטים לעולם ומלואו. שורת הספסלים על הבמה הופכת לפי הצורך למעבר חצייה, כיתת בית ספר, ספסלי כנסייה או זירת אגרוף. מעט מים מעלים לנגד עינינו בריכה שלמה. המוזיקה כוללת יצירות של שופן, שוברט, סרז' גינסבורג ועוד.

בשורה התחתונה: עבודה נאה של במאית ושחקנים על מחזה לא מספיק מעניין, שהניסיונות להופכו לרלוונטי ומדויק נופלים ברווח הגדול מדי שבין המשל לנמשל.

קדוש מעונה / מריוס פון מיינבורג, נוסח עברי: רועי חן, בימוי: לנה קריינדלין, תפאורה ומולטימדיה: מיכאל קרמנקו, תלבושות: לובה מינגזיטינובה, תאורה: איגור קפוסטין, תיאטרון גשר 2016. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה