ביקורת הצגה: "מרי לו" הוא מחזמר שצריך להתנער מהעלילה (ומהשחקנים)

מרי לוצביקה פיק הזה הוא גאון מוזיקלי, על כך אין חולק. שיריו – גם הקלילים, הקליטים והפופיים ביותר – הפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הישראלית, ממש כיף לשמוע אותם ברצף, ואני מתארת לעצמי שגם נהדר לשמוע אותם מושרים בביצועים משובחים, אבל נשאלת השאלה: בשביל מה צריך עלילה קלושה ומופרכת שתעטוף אותם? ואם כבר התעקשתם על עלילה – למה לא בחרתם שחקנים קצת יותר אמינים וכישרוניים?

את התפקיד הראשי במחזמר, מרי לו, מגלמת שיר מורנו. לזכותה ניתן לומר שהיא נראית נחמד מאוד בג'ינס קצרצרים ובשיער בלונדיני. מצער לציין שכישורים נוספים שיתאימו אותה לתפקיד לא נראו לעין ולא נשמעו לאוזן. יש לה קול קטנטן, ונוכחותה הבימתית מסתכמת בהופעה אסתטית ותו לא. לפי העלילה, מרי לו, הלא היא הנערה מרים לובוביץ', חולמת להיות כוכבת, אבל לאורך המופע מאוד לא ברור לנו למה ועל שום מה היא אמורה לככב. כנראה שסדר העניינים עכשיו הוא הפוך – קודם צריך מישהו להיות כוכב בשל סיבות עלומות כלשהן ("ראו אותו בטלוויזיה!") ואז לקבל תפקיד ולעשות משהו, לנסות לשיר או לשחק. במקרה של מורנו זה פלופ. צפיתי ב"מרי לו" בהפקה המקורית ב-2003 שבה גילמה את מרי לו מיכל אמדורסקי (במקביל ליעל בר זוהר). אמדורסקי הייתה כריזמטית, זוהרת, ידעה לשיר ולרקוד, ואפילו זכורה לי היטב סצינת ההתעללות בארצות-הברית, שבה הניפו אותה כמה שחקנים בידיה וברגליה – כלומר, היא ניחנה גם ביכולות אקרובטיות מסוימות. שיר מורנו אינה מתקרבת אפילו למקצת מאלה, ונסתפק באמירה זו. אסף הרץ הוא גבריאל סביר, לא יותר, כי התפקיד אינו מעמיד בפניו אתגרים רבים.

צילום: גיא יחיאלי

צילום: גיא יחיאלי

העלילה, על קצה המזלג: גבריאל ומירי מאוהבים. גם אלה, ידידת הילדות של גבריאל, מאוהבת בו. מירי מתפתה לנוכל ריקרדו שמבטיח להפוך אותה לכוכבת בארצות-הברית – AKA מרי לו – ונוטשת את גבריאל לאנחות. אביו של גבריאל מת ובית הקולנוע הישן שלו הופך למועדון. לגבריאל יש אם חורגת קלאפטע, קלרה, ושני אחים חורגים השואפים להיות זמרים, פרדי וסמי. בארה"ב מירי יוצאת לתרבות רעה – כלומר, כך נרמז, הופכת לרקדנית עמודים סליזית, שגם כנראה משתמשת בכל מיני חומרים משני-תודעה לא לגמרי חוקיים, אם לא למטה מזה. אך אל דאגה, יש הפי אנד. (הערת אגב: בסדר לובוביץ', בלענו את השמות קלרה, פרדי וסמי – אבל מנין לכל הרוחות הבאתם את ריקרדו? מה ריקרדו פתאום? הייתה חסרה ארומה פסבדו-לטינית?)

צילום: גיא יחיאלי

צילום: גיא יחיאלי

כדי להיות הוגנים, אפשר לציין שגם כשמדובר בסוגה עילית כמו אופרה (נניח; הרי כולנו פוסט-מודרניסטים טובים) אנחנו לא באים בטענות לעלילה הקלושה כל עוד המוזיקה נפלאה, הקולות מרגשים והספקטקל מרהיב. ובהפקה הזו, עם כל הכבוד, מכל אלה שמקפצים או משוטטים על הבמה יש רק שתי זמרות – מאיה בוסקילה בתפקיד קלרה והילה סעדה בתפקיד אלה. ולמחזמר, שבו ביצועי השירים הם העיקר, לא די בכך. גיא זו-ארץ (ריקרדו) מפתיע בגרסה לא רעה בכלל ל"דיווה" של דנה אינטרנשיונל, אבל חוץ מזה הוא משחק מוגזם והופעתו מייגעת למדי (בהפקה המקורית, אגב, הוא גילם את גבריאל).

מאיה בוסקילה, זמרת נהדרת, שרה מעט מדי, ורק חלקי שירים. בוסקילה, אבטיפוס של דיווה פר-אקסלנס, יכלה לעשות מטעמים מהדמות המרושעת של קלרה – איזו קרואלה דה-וויל גדולה מהחיים או משהו בכיוון הזה – אבל מלבד כמה תלבושות פאר, הבימוי משום מה הקטין אותה לרמת בימבו מצחקקת, שמתפתה גם היא לקסמיו המפוקפקים-עד-לא-קיימים של ריקרדו. הילה סעדה טובה מאוד בתפקיד אלה, אך לעומתה טום באום וישראל אטיאס מגוחכים בתפקיד סמי ופרדי, "האחיות הרעות של סינדרלה" – באום הוא פרדי גיי קלישאתי במיוחד, ואם אינני טועה, זו תוספת עכשווית לעלילה. גאלה קוגן היא אתנחתא קומית חביבה בתפקיד סיגי הפרחולית. הרקדנים לא בדיוק רוקדים, אלא נעים צעד ימינה וצעד שמאלה בקצב מתואם, עם כמה נענועי אגן (כל אחד יכול), וכשהתלבושות גלאמיות אפשר רוב הזמן להתעלם מזה.

בשורה התחתונה, התחושה ב"מרי לו" היא שה"עלילה" מפריעה לשירים. למה לא לעשות פשוט פסטיבל שירי צביקה פיק, עם זמרים שבאמת יודעים לשיר, ואולי גם עם המאסטרו בכבודו ובעצמו?

מרי לו / דן אלמגור וסטיבן דקסטר, מבוסס על שירי המלחין צביקה פיק, עפ"י סיפור מאת מירית שם-אור. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה