ביקורת הצגה: "רביעייה" מגדירה מחדש את גבולות התיאטרון

מהם הדברים ההכרחיים בתיאטרון – במה מרווחת עם תפאורה היוצרת אשליה של מקום ספציפי? תלבושות? תנועה? סיפור מומחז השומר על עיקרון אחדות הזמן, העלילה והמקום? "רביעייה" מעלה בהכרח כמה שאלות על מהותו של התיאטרון – ולו רק בשל מימדי ההפקה שלה, שמוותרת לחלוטין על כל הסעיפים שהוזכרו למעלה, ולמעשה מצטמצמת למינימום ההכרחי ביותר: שחקנים וקהל.

יש שאף יגדירו אותה כסקיצה של הצגה ותו לו. אחרי הכול, היכן ראינו שחקנים שיושבים מדי פעם מול הטקסט ומבצעים אותו מן הכתב? מתי ראינו במה כה קטנה ונטולת כל תפאורה ואביזרים מלבד כמה כיסאות ושני צעיפי נצנצים?

ולמרות זאת, מדובר בחוויה תיאטרונית שלמה, כי הצגה נישאת כולה על כתפי השחקנים – ו"הרביעייה" מתהדר בקאסט מרשים של לביאות ואריות במה שיכולים בקריצה, בתנועה אחת או במבט בלבד לגרום לאולם שלם לצחוק ולבכות ולא להתיק את עיניו מהם ולו לרגע. על הבמה יש במצטבר כ-200 שנה של ניסיון וכישרון, אבל אם נדמה לכם שמישהו עושה הנחות לצוות השחקנים בזכות נכבדותם ואוסף פרסי ישראל לתיאטרון שבאמתחתם – טעות בידיכם. כאן אין ספקטקל, רקדניות, שחקני משנה ובמות מסתובבות; כאן יש אנשים בעשור השמיני לחייהם שמצליחים לגרום לכם להאמין, במין קסם של אלכימיה מופלאה, שהם צעירים קלי ראש ופלרטטניים בשנות העשרים לחייהם, או שבכפות ידיהם אצור כוח מרפא.

F0_0512_0385_REviya1לאט ובבטחה רוקמים מרים זוהר, ליא קניג, יהודה אפרוני ואילן דר מערכת יחסים מרובעת, דינמית ומשכנעת של חברים קרובים. קניג היא ג'ודי הפלפלית והתוססת עם הפה הגדול והלב הרחב; זוהר היא רות האצילית, החכמה, התומכת והמאופקת; אפרוני הוא ארי האינטלקטואל רך הלב; ודר הוא רון שמעריץ את אשתו ונושא צלקות עבר של דימוי עצמי פגוע. בחברות שלהם לא הכל טוב ושמח – יש מעילה באמון, יש אבדן, יש הידרדרות איטית של יכולות קוגניטיביות, יש מוות – וכל שלב יוצר דינמיקות שונות בין הדמויות, המפותחות לעילא במינימום אמצעים.

ההצגה מחייבת אותנו להפעיל לא מעט את שריר הדמיון. יש סצנה שבה אפילו הספל שמרימה ג'ודי לשפתיה הוא דמיוני, ועל תמונה על הקיר שתעזור לסמן את ההבדל בין בית הקפה לסלון דירתם של רות וארי אין בכלל מה לדבר. כאן לא מאכילים את הקהל בכפית, אבל מי שייתן הזדמנות יווכח בעצמו שהדבר היחיד הנחוץ להצגה הוא שחקנים וקהל – וכל השאר הוא מותרות.

 

רביעייה, מחזה: דן קלאנזי, תרגום ובימוי: רועי הורוביץ, שחקנים: מרים זוהר, ליא קניג, יהודה אפרוני, אילן דר, תיאטרון הספרייה מייסודו של בית צבי, רמת גן. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה