ביקורת הצגה: הקאמרי מעלה עובש עם ״נשוי במנוסה״

נשוי במנוסהריח עז של עובש עולה מההצגה "נשוי במנוסה". אם ריי קוני נחשב לכותב הקומדיות האנגליות הבולט והמבריק ביותר בעשורים האחרונים, הרי שלפנינו דוגמה מובהקת למחזה שלא עומד במבחן הזמן – בהנחה שהוא אי פעם היה ממש רלוונטי.

מדובר בפארסה, בסך הכל פארסה, חוזרת ומדגישה תוכניית ההצגה. הפארסה מוגדרת על ידי הומור בוטה, סיבוכים לא הגיוניים בעלילה ודמויות מטופשות למדי, כך שמראש, כך אנו מבינים, אין מה לצפות כאן לתבונה עמוקה, לשאר רוח או לנשמה יתרה – ועדיין, זהו הז'אנר המוכר והלגיטימי. לא בגלל חסרונם של אלה ההצגה היא מוצר מביך – היא כזו בגלל הנחות מוטעות שלה על תפישת עולמם של הצופים. לדמויות אמנם מותר להיות מטופשות ובעלות השקפות פרימיטיביות, אבל המחזה והבימוי מניחים שגם הצופים לוקים בתכונות הנ"ל.

רמת הבדיחות היא בדיוק מה שאתם מתארים לעצמכם שניתן לצפות מערב משחקי חברה בקרוז לפנויים-פנויות באייטיז. דמות של הומו מעכס ובעל מניירות נשיות מוגזמות אמורה להפיל אותנו לרצפה מצחוק? זה פאתטי. צמד נשים שמבלות את ימיהן בבייבידול ובהמתנה חסרת מעש לבעל שיבוא הביתה ויעשה איתן סקס אמורות להיראות חמודות או רלוונטיות? זה פתטי. מדובר בבדיחות שוביניסטיות ברמה האמנותית של עמוד קריקטורות במגזין ברומנית מלפני שלושים שנה. אפילו ניאנדרטלים עלולים להיעלב מהציפייה שהדגדוגים הגסים האלה יצחיקו אותם.

תמצית העלילה: נהג המונית ג'ון סמית (שמואל וילוז'ני) הוא ביגמיסט. שתי נשותיו (לימור גולדשטיין ואנדריאה שוורץ) לא יודעות זו על קיומה של זו. לילה אחד, לאחר שהוא נפצע ומאושפז לזמן קצר בבית חולים, מגלים חוקרי המשטרה (עידו מוסרי ואלי גורנשטיין) כי על פי הרישומים הוא מתגורר בשתי כתובות שונות. הם מנסים לברר אם מדובר בשני אנשים שונים, ובינתיים נהג המונית מתפתל ומסתבך כדי למנוע מכל אחת מנשותיו לגלות את דבר קיומה של האחרת. מי שמנסה לעזור לו להתחמק מגילוי – ועל הדרך, כמובן, מסבך אותו עוד יותר – הוא "השכן מלמעלה", בטלן חביב בשם סטנלי (נדב אסולין). עוד מבליחים לרגע צלם עיתונות שמפרסם את תמונתו של ג'ון בעיתון (איוון לוריא) וכן עוד "שכן מלמעלה" בדירה השנייה של ג'ון (עמית רייס).

לדורי פרנס, מתרגם אמן שעיבודיו לנוסח עברי תורמים בדרך כלל שנינות וברק למחזות המתורגמים, לא הייתה כאן הרבה עבודה. שנינויות ודקויות אין מה לחפש כאן (נדמה לי שמשחק המילים היחיד הזכור לי מההצגה, וגם הוא מאולץ למדי, הוא "כשהתותחים רועמים – המיזמוזות שותקות"). התלבושות והתפאורה הן, שלא באשמתן, צלילה חופשית למעמקי חוסר הטעם של שנות ה-70, בהגזמה כמובן, אם כי לא ברור מדוע זכו שני הבלשים לתסרוקות אפרו ואילו וילוז'ני הוסתר מאחורי פיאה ג'ינג'ית מכוערת עם תחבושת בנוסח אריק שרון בתעלה ושפם מיותר. אכן, המחזה מדבר על נהג ג'ינג'י, אבל כאן הוא נראה כמעט בתחפושת.

תצוגת המשחק מוגזמת וצעקנית בדרך כלל. הצריחות הקצובות של לימור גולדשטיין מרמזות יותר על סכנה להלם אנפילקטי מאשר על הפתעה וזעם, גם אם מביאים בחשבון את המחוות הגדולות של הפארסה. אפילו שחקן משובח כאלי גורנשטיין מתמסר בשלב מסוים למחוות מגוחכות ולא קשורות כשהוא עוטה סינר ורוד – רמיזה לפרשנות דו משמעית הומוסקסואלית, איזה גיחי.

מי שמציל את ההצגה מנפילה למחוזות שהשכחה יפה להם הוא נדב אסולין בתפקיד השכן סטנלי. נוכחותו השלומיאלית, הקלולסית והגמלונית היא חיננית ומשעשעת. אצל ריי קוני מודגשת שוב ושוב חשיבות העיתוי והדיוק בתנועות, במעשים ובבניית הסצינות, אבל אסולין מזכיר שיש עוד משהו חשוב – עבודה על הדמות. גם עידו מוסרי, כסמל טרוטון, מנצל בחוכמה את יכולותיו הקומיות. אבל בשורה התחתונה, זוהי עדיין הצגה אנאכרוניסטית מאוד ומיותרת למדי.

נשוי במנוסה / ריי קוני, תיאטרון הקאמרי. שחקנים: שמואל וילוז'ני, נדב אסולין, לימור גולדשטיין, אנדריאה שוורץ, עידו מוסרי, אלי גורנשטיין, עמית רייס, איוון לוריא. נוסח עברי: דורי פרנס, בימוי: אלון אופיר, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אורן דר, תאורה: קרן גרנק. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה