10 האלבומים שעשו לנו את 2017

(לעשירייה של 2016 לעשירייה של 2015 | לחמישייה של 2014)

10. ״Lydia Ainsworth – “Darling of the Afterglow

שלוש שנים לאחר אלבום הבכורה ״Right from Real״, המוזיקאית הקנדית לידיה אינסוורת׳ החליטה לצמצם את מקומם של המיתרים לטובת האלקטרוניקה – אבל שום דבר לא ייקח מהמוזיקה שלה את האיכות הירקרקה, העדינה והמעט מלנכולית שלה. זה לא אלבום גדול בשום מובן, אבל יש פה כמה רגעים רבי קסם, כמו השיר הפותח וההמנוני ״The Road״, או שיר הסיום המוזר והמסקרן ״Nighttime Watching״. אינסוורת׳ יודעת בדיוק מה היא רוצה להעביר במוזיקה שלה ואיך היא רוצה להעביר את זה, ולמרות שהאלבום הזה לא מביא אותה לכדי מיצוי מלא, הוא כן מגלם הבטחה ששווה לחכות להגשמתה.

שירים בולטים: ״Nighttime Watching״, “The Road”.

9. Camille – “OUÏ”

המימדים של האלבום הזה צנועים (אורכו חצי שעה, אבל הוא גם פשוט נשמע צנוע), הוא כמעט זניח, ובכל זאת יש בו משהו מקסים. הטירוף של המשחקים הווקאליים של קמיל מתמתן פה, אבל החומר המוזיקלי מוצלח – כל שיר מציג רעיון אחד קליט וממכר, ומסתיים בשנייה שהוא מתמצה (בדרך כלל זה קורה לפני שעוברות 3 דקות) – ומשחקי המילים משעשעים כתמיד (מומלץ במיוחד לדוברי צרפתית או ללומדי השפה). זה אלבום כבד יחסית לקמיל, ובכל זאת הוא כיפי ואפילו קליל בדרכו – אל תשאלו אותי איך זה אפשרי, פשוט האזינו.

שירים בולטים: “Je ne mache pas mes mots”, ״Langue״, ״Nuit debout״.

8. Taylor Swift – “reputation”

נו מה, נתחיל לכתוב על כל מה שעבר על טיילור סוויפט בשנים האחרונות, או שפשוט נציין שזה אלבום פופ ממש טוב? אני מסרב לקבל את השנאה כלפי הסינגלים הכיפיים ״Look What You Made Me Do״ ו-״…Ready For It?״, אגן בחירוף נפש על ״Dress״ (אם קייללה הייתה שרה אותו הוא היה הופך ללהיט היפסטרים), אציין לטובה את הקברטיות של ״Don’t Blame Me״ ואפילו אחבב מאוד את ״New Year’s Day״ הקטן והמתוק, השיר היחיד שנמנע מהפקה אלקטרונית ושמהדהד את ״טיילור הישנה״. זה אלבום ארוך (15 שירים) וקשה לקרוא לו עמוק, אבל הוא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שקיבלנו מכוכבת פופ אולטרה-מיינסטרימית מזה זמן רב.

שירים בולטים: ״Look What You Made Me Do״, ״I Did Something Bad״, “Dress”.

7. Lana Del Rey – “Lust for Life”

אחרי שעמום המחץ של ״Honeymoon״, לנה דל ריי בחרה להמשיך עם הקו האפור המינימליסטי – אבל להתאפס על עצמה ולכתוב שירים טובים יותר. התוצאה היא אלבום ארוך למדי (כמעט שעה ורבע) וקצת נמרח, אבל עם כמה וכמה נקודות אור. ״Love״ הוא השיר המרגש ביותר שלה מאז תקופת ״Ultraviolence״, ״When the World Was At War We Kept Dancing״ פשוט יפהפה, ושאר השירים אמנם מאוד דומים זה לזה, אבל אי אפשר לומר שהם לא נעימים. עדיין קשה להאמין לחיוך המבהיל של לנה על עטיפת האלבום, אבל נראה שהיא אכן בדרך למקום טוב יותר בחיים שלה – וסוף סוף הבינה שזה לא חייב לפגוע במוזיקה שלה. נכון, נראה ששום דבר שהיא תעשה לא ישתווה ל-״Born to Die״ ול-״Ultraviolence״ המבריקים שכתבה לנה הדיכאונית – אבל יש גם דרך להיות שמחה ועדיין לכתוב מוזיקה טובה.

שירים בולטים: ״Love״, “When the World Was At War We Kept Dancing”, “Coachella – Woodstock In My Mind”.

6. ״Tove Lo – “Blue Lips

לטובה לו לא אכפת שלא יבינו אותה. מבחינתה, שכולם ימשיכו לדבר על הקליפים הפרובוקטיביים, להזדעזע מהמרנצ׳נדייז שמכיל בעיקר תמונות עירום שלה ולחשוב שהיא לא יודעת לעשות כלום חוץ מלשיר על סקס. נכון – החרמנות הכללית שלה בולטת מאוד, והיא כנראה כוכבת הפופ המינית ביותר במיינסטרים כרגע – אבל צריך להיות אידיוט כדי לא להבין שהתמה הבסיסית ביותר של השירים שלה היא שברון לב. האלבום החדש שלה, שהגיע אלינו שנה בלבד אחרי קודמו (וממשיך אותו רעיונית), אמנם כולל את ״Disco Tits״ ו-״Shedontknowbutsheknows״ – שניים מהשירים הכיפיים ביותר של השנה – אבל גם כמה מהשירים הכבדים ביותר שלה. ב-״Stranger״ היא שרה על חיפוש סטוץ במועדון, אבל הקול שלה ספוג צער. ב-״9th of October״, קולה רועד כשהיא שרה ״9th of October, can’t think of it sober / ‘cause all of this fucking hurts״, והופך את השורה הפשוטה הזו לשוברת לב. ״Hey You Got Drugs?״ שסוגר את האלבום הוא הפעם הראשונה שטובה לו כותבת על סמים מתוך הבנה שהיא מכורה ושזה הורס אותה מבפנים. ומה הסיבה לכך? ניחשתם נכון – לב שבור. בקונטקסט הזה, אפילו ״Bitches״, אולי השיר המגניב ביותר של השנה, המנון סקס-לסבי רווי חרמנות, נשמע קצת עצוב. המיקס הייחודי של האלבום מחזק את האווירה השיכורה, החרמנית, הכואבת הזו; הסתכלות קצת שונה על הבחורה השיכורה שרוקדת בפרובוקטיביות במועדון – לא אובייקט מיני חסר רגשות, אלא ערימת בלגן שמשתמשת בסקס כדי לברוח לרגע מהכאב.

שירים בולטים: ״Disco Tits״, “Shedontknowbutsheknows”, ״Hey You Got Drugs?״.

5. Sylvan Esso – “What Now”

הצמד האמריקאי סילבן אסו ביצע קפיצת מדרגה מאלבום הבכורה המוצלח מ-2014, עם אותן הפקות מינימליסטיות שהפכו לסימן ההיכר שלו אבל בתוספת נגיעות כבדות יותר של אלקטרוניקה, והכי חשוב – שירים טובים יותר. הפתיח ״Sound״ מכשף בפשטות שלו, ״The Glow״ הוא ציוד חובה לפסקול של סרט נעורים, ״Kick Jump Twist״ הוא שיר הדאנס המרענן ביותר של השנה. בכלל, המילה הטובה ביותר לתיאור האלבום הזה היא ״מרענן״ – תוצר בשל של הרכב שיודע בדיוק איך הוא רוצה להישמע.

שירים בולטים: ״Kick Jump Twist״, “Radio”, ״The Glow״, ״Rewind״.

4. Hey Violet – “From the Outside”

אתם בטח שואלים את עצמכם מה אלבום טין-פופ שאף אחד לא שמע עליו עושה במקום גבוה כל כך ברשימה הזו. התשובה לכך פשוטה: זה אלבום פופ גאוני, וללא ספק אלבום הטין-פופ הטוב ביותר אי פעם. הכול פה נהדר: ההגשה הסוערת של הסולנית רנה לובליס, ההוקים הממכרים, העידרן המוחלט של בלדות פסנתר/גיטרה עצובות. הכתיבה נכונה מאין כמוה, זיקוק מדהים של רוח הנעורים: ב-״Break My Heart״ לובליס מבקשת לחוות לב שבור, רק כדי לגלות איך זה מרגיש. ״This Is Me Breaking Up With You״ הוא שיר הפרידה הכיפי ביותר שאפשר לחשוב עליו. ״O.D.D.״ הוא המנון למוזרים של הכיתה. “Like Lovers Do” מלנכולי כמו שרק תיכוניסט שחושב שהוא בוגר יכול להיות. ״Where Have You Been (All My Night)״ מכיל את אחת השורות הפשוטות והמוחצות של השנה: ״I’ve been watching all the lovers from the outside״. ואיך אפשר שלא לציין את הפתיחה של הלהיט ״Guys My Age״, פרובוקטיבית ומחורמנת ומדהימה: ״ Haven't seen my ex since we broke up / Probably cause he didn't wanna grow up / Now I'm out and wearing something low-cut / 'Bout to get attention from a grown up״. זה אלבום חובה לכל תיכוניסט, וכיף טהור לכל מבוגר שרוצה להרגיש שוב איך זה לרצות לטרוף את החיים.

שירים בולטים: ״Guys My Age״, “Like Lovers Do”, ״Hoodie״.

3. St Vincent – “Masseduction”

מעולם לא חיבבתי במיוחד את אנני קלארק, הידועה כסיינט וינסנט, וכשהאלבום הנושא את שמה מ-2014, שזכה לכל כך הרבה שבחים, התברר כחביב ותו לא, כבר ויתרתי עליה כליל. ואז הגיע האלבום הזה – הדבר הפופי ביותר שהיא עשתה, וגם הדבר הטוב ביותר שהיא עשתה. בראש ובראשונה, החומר המוזיקלי פה מצוין – הפזמון האייקוני של ״Los Ageless״, למשל, או מהלכי האקורדים של ״Happy Birthday, Johnny״ פשוט נשמעים כמו קלאסיקה. הכתיבה – שלמרות כמה אמירות מיניות, נוגעת בעיקר בבדידות – מרגשת. ואפילו ההפקות המלוכלכות שתמיד הורסות לסיינט וינסנט את המוזיקה התרככו קצת, ואפשרו לה לשלוח יד ולגעת לי בלב. השירים מגוונים מאוד אבל עובדים טוב אחד עם השני, ומשלבים כוחות כדי לגרום למאזין לרקוד – ורק אחרי שהוא כבר התחיל לזוז, לגלות שהוא בוכה.

שירים בולטים: ״Los Ageless״, ״Masseduction״, ״Young Lover״, ״Slow Disco״.

2. Susanne Sundfør – “Music for People In Trouble”

אח, סוזן, סוזן. כמה כישרון באישה אחת? איך אפשר גם להיות חתומה על טקסטים קריפטיים ומכשפים, גם על לחנים מורכבים ויפהפיים, גם על עיבודים נהדרים וגם להיות זמרת מדהימה כל כך? ואיך אפשר שהעולם שובר לך שוב ושוב את הלב, בלי טיפת רחמים? טוב שיש אלבומים כמו האלבום הזה לנחמה. אין במוזיקה של סוזן תקווה – רק שברון לב, אכזבה, כעס, כאב – אבל אין דבר מנחם יותר מלשמוע אותה כשזה בדיוק מה שאתם מרגישים. העולם יאכזב אתכם שוב ושוב. מאהבים יפנו אליכם את גבם. הטבע עצמו יקרוס תחת עולם של בני האדם. אלו סיבות מוצדקות לבכות הלילה. אלו סיבות מוצדקות לכתוב אלבומים כאלה, פנינים של יופי נדיר בעולם חסר רחמים.

שירים בולטים: ״Undercover״, ״Reincarnation״, ״Good Luck Bad Luck״.

1. Lorde – “Melodrama”

אם חשבתם ש-״Pure Heroine״ היה אלבום מבריק, עוד לא ראיתם כלום. אלבום הבכורה של לורד היה נאמן מאוד לחייה אז – שירים על התבגרות עצלה ומשועממת בעולם שלא מחכה לה, עם אפס שירים על אהבה, ורק קצת על התפנית הגדולה בחייה – הפיכתה לסלבית מן המניין. זה היה מרענן מאוד, ועל הרקע הזה עוד אלבום על פרידה נשמע כמו הרעיון הנדוש ביותר בעולם. אבל ״מלודרמה״ הוא לא סתם אלבום על פרידה. זה אלבום על אהבה לאחר ולעצמך, על נתינת רשות לעצמך להתרסק – לאבד את עצמך באהבה, לאבד את עצמך בשברון הלב – על נתינת רשות לעצמך להרגיש, על התמסרות מוחלטת למלודרמה. לאחר הפתיח המצוין ״Green Light״, הפרק האחרון בעלילה, האלבום חוזר לנקודת ההתחלה הכרונולוגית ועובר תחנה-תחנה: ההתלהבות הראשונית שבזיהוי הפוטנציאל, הגשמת הפוטנציאל, התאהבות עד כלות הנשימה (״wild and fluorescent״, כלשונה), שברון הלב, עיבוד של כל מה שקרה, ניסיונות להמשיך הלאה, רגרסיות ספונטניות, ולבסוף משבר פילוסופי – שמוביל למסקנה עמומה, צעד ראשון במסע חדש שרק מתחיל (״Perfect Places״, קולו של דור, שיר השנה). ההפקות האלקטרוניות שמחליפות את המינימליזם המוקפד של האלבום הקודם מחמיאות מאוד ללורד, ונותנות מספיק מקום התבטאות לכתיבה המבריקה שלה ולהגשה המשכנעת. אפשר להרגיש את האש בוערת בה בכל שורה, בכל פזמון. זו מוזיקה שנועדה לאנשים שחיים את חייהם עם שלושה סימני קריאה, בחוסר זהירות, בריצה נלהבת אל תוך האש. ואליי היא דיברה באופן מיוחד כי עברתי השנה את כל מה שלורד כותבת עליו, ואפילו התמזל מזלי לראות אותה בהופעה חיה בפריז – ההופעה הטובה ביותר שהייתי בה. כתיבה מבריקה, לחנים נהדרים, הפקה מוקפדת, הגשה מרגשת וכריזמה אינסופית – מה עוד צריך כדי לקרוא ללורד הכישרון הצעיר הגדול ביותר של זמננו?

שירים בולטים: כל השירים, פשוט תקשיבו לאלבום הזה אנשים.

// דור בביוף, דצמבר 2017



כתיבת תגובה