ואם הם היו ערבים? על ההפקה החדשה ל״סיפור הפרברים״ בתיאטרון הקאמרי

ההפקה החדשה של המחזמר "סיפור הפרברים" בקאמרי היא שעתיים וחצי של בידור נהדר, מושקע ומרהיב. לפני הכל מדובר בהפקה ברמה שאין מרבים לראות כמותה מחוץ להפקות האופרה – התזמורת המנגנת בלייב (ואינה נראית בשל מיקומה מתחת לבמה), עשרות השחקנים-רקדנים, הכוריאוגרפיה המרשימה, ובעיקר הביצועים הווקאליים הנפלאים. למשי קליינשטיין, היא מריה, יש קול פעמונים טהור ויפהפה, וביצועיה לשירים של ליאונרד ברנשטיין הם בפירוש משיאי החוויה.

קליינשטיין היא מריה ענוגה, תמימה וכמעט ילדותית, באופן ההולם את עלילת המחזמר, שהוא טייק-אוף אמריקאי משנות ה-50 על "רומיאו ויוליה" של שייקספיר, ובו נערה ממוצא פורטוריקני מתאהבת עד כלות בצעיר מחבורה יריבה של מהגרים פולנים בניו יורק. מלבד תום הנעורים הזך אי אפשר לומר שהיא מפליאה לשחק, לא בזה עיקר כוחה, אולם העיקר כאן הם השירים, ואותם היא מעלה לשיאים ביופי צלול ומזוכך.

צילום: רונן אקרמן

צילום: רונן אקרמן

עידו רוזנברג הוא טוני, וגם הוא שר נפלא ומפתיע ביכולות ווקאליות של המראה לתווים גבוהים להחריד (בשיר "מריה", למשל), וגם משכנע במשחקו כנער מאוהב, אם כי כחבר כנופייה אלימה – קצת פחות. אבל את זה אפשר לומר בעצם על כל הקאסט – לא נראה לי שהיתקלות בלילה חשוך עם מישהו מבין חברי שתי הכנופיות הייתה מוציאה אותי משלוותי ומעוררת בי דאגה. כולם פשוט נראים כמו ילדים טובים. מימד הסכנה שאמורות לשדר חבורות רחוב לא ממש קיים, והמשחק שלהם מעביר יותר התלהבות נעורים ואנרגיה מתפרצת של הורמונים גועשים מאשר אלימות כבושה. יש להניח שהם נבחרו יותר בשל כישורי התנועה והזמרה שלהם מאשר העומק הדרמטי או הטייפקאסט האפלולי, אך מה לנו כי נלין – גם בסרט המיתולוגי שנעשה ב-61' חברי הכנופיות נראים כילדים די מתוקים. אגב, גלעד שמואלי המגלם את ברנרדו דומה להפתיע לג'ורג' צ'אקיריס, שגילם את אותה הדמות בסרט.

צילום: רונן אקרמן

צילום: רונן אקרמן

למעשה, מבחינת מפגן יכולות המשחק, מתבלטים כאן בעיקר ארבעה: רונה לי שמעון בתפקיד אניטה, שפשוט שורפת את הבמה בכריזמה מתפרצת – רוקדת נפלא, משחקת בצורה אנרגטית, מלאת חיים ומצחיקה וגם שרה לא רע – ונוסף על כל אלה היא יפהפייה. גם התלבושות (אולה שבצוב) מבליטות את נוכחותה – למשל בסצינת מסיבת הריקודים המרהיבה, במרפסת הבלוק בהמתנה לברנרדו ובסצינת ההתעללות בבית הקפה. שלמה וישינסקי מרגש בתפקיד דוק, בנאום נוגע ללב על צעירים הששים אלי קרב; עודד ליאופולד מספק תצוגת משחק מרשימה בתפקיד בלש המשטרה הקשוח; ורוני מרחבי בתפקיד "אניבאדיז" (שתורגם ל"מישהו", או צ"ל "של כולם"), היא הבת ששואפת להיות בן ולהתקבל לחבורת הגברים, מספקת בכישרון רב את האתנחתא הקומית ואת המימד החתרני של בחורה מסוג אחר, לא המעפעפת ברומנטיות ומנפנפת שמלוניות כדי לשאת חן, אלא זו שמחלקת צ'אפחות והולכת מכות עם הבנים.

צילום: רונן אקרמן

צילום: רונן אקרמן

התרגום של אלי ביז'אווי לתמלילים של סטיבן זונדהיים מצליח להיות קליל ומתוחכם כאחד. השפה נותרת דיבורית וקצת סלנגית, והשירים מחליקים בחריזה מהודקת ומשעשעת – "אמריקה ("כאן זה לחיות ולחיות נטו – כאן זה לחיות ולחיות גטו"), "השוטר קראפקי", "אחד כזה" וכל השאר, שהפכו כבר לקלאסיקות. התפאורה היפה (ערן עצמון) מדמה שיכון מוזנח של בניינים מקושקשי גרפיטי, ההופכים לבית קפה-דיינר מואר.

אם היה חסר דבר מה בחוויה הבימתית הזו, הרי שזהו חיבור רגשי ועכשווי. המלחמות השבטיות של הפורטוריקנים והפולנים ונושא האהבה משני צדי המתרס הם מרוחקים, מרוחקים מדי, מכל מה שמקביל לסיטואציה הזו כאן ועכשיו. לרגעים אחדים דמיינתי איזו עוצמה הייתה יכולה להיות לטקסטים אם, למשל, החלטת בימוי נועזת הייתה ממקמת אותם בישראל, עם שתי חבורות יריבות של יהודים וערבים, בנצרת או בעפולה או ביפו. כל האמירות "רק מישהו משלנו", "הם מסתובבים עם סכינים", "איך את יכולה לאהוב מישהו שרצח את אח שלך" היו נוסקות באחת לכלל אמירה משמעותית ורלוונטית, ומעוררות בעוצמה רגשות של כעס או הזדהות. אולי זו מחשבה מופרכת? ולמה, בעצם? הרי כבר בתחילת שנות ה-70 העלו כאן את "אירמה לה דוס" (עם גדי יגיל ורבקה זוהר) בתור "אירמה לה דוס מיפו". זה ייתכן, זה אפשרי, אבל כל עוד זה לא – אנחנו כאן שרים, והשירים נהדרים, וזהו בידור מצוין, אבל לא יותר מבידור.      

צילום: רונן אקרמן

צילום: רונן אקרמן

סיפור הפרברים – West Side Story, מחזה: ארתור לורנץ, מוזיקה: ליאונרד ברנשטיין, שירים: סטיבן זונדהיים, בימוי: צדי צרפתי, כוריאוגרפיה: אביחי חכם, תרגום: אלי ביז׳אווי, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: אולה שבצוב, תאורה: קרן גרנק, תיאטרון הקאמרי 2016. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה